התמקדות פנימה - בית הדין הגבוה ביותר לקבלת החלטות

מעבדות לחירות בארבעים שנה

לקראת פסח, הלכה נוגה מיבר, בחורה עם חרדת התייבשות, לברר מה היה להם, לבני ישראל, לחפש 40 שנה במדבר. איזה תהליך הם עברו שם, ואיך נלמד ממנו להיות גם אנחנו בני חורין. ומה בין כל זה לבין ניקיון וסדר בפסח?

ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר.
ארבעים שנה.
לא שנה. לא שנתיים, לא עשר שנים. ארבעים.

מדוע נזקק עם ישראל לשהייה ארוכה כל כך במדבר?

בני ישראל חיו במצרים חיי עבדות. השעבוד מצר את תפיסת עולמם. הם לא יכולים לבחור היכן וכיצד יחיו. התודעה היא תודעה של עבדים והיא מוגבלת. על מנת לצאת באמת מעבדות לחירות עליהם לעבור שינוי של ממש, להיפרד מדפוסים ישנים ולתרגל מחשבה חופשית ופתוחה יותר. ללא שינוי כזה הם אינם מסוגלים לעמוד ברשות עצמם.

טרנספורמציה תודעתית שכזאת מתחילה קודם כל בהתבוננות., בחינת המציאות הקיימת והכרה בצורת מחשבה מוגבלת ומכווצת. עד שלא הופכים מודעים לגבולות המחשבה לא ניתן לשקול אפשרויות שחורגות מהגבולות הללו. באופן פרדוקסאלי, אני לא יכול להיות חופשי עד שאני לא מודע לכמה שאני מוגבל, כי עד שאני לא רואה את המגבלות שלי אני לא יכול לשקול ללכת מעבר להם.

התהליך הזה של שחרור, של הפיכה לבני חורין הוא תהליך ארוך מייגע ומלא מהמורות, והוא לוקח זמן. לפעמים אפילו ארבעים שנה. לפעמים אפילו יותר. תהליך כזה דורש מרחב גדול ונקי שמסוגל להכיל שינוי מהותי שכזה. מה קורה לבני ישראל בזמן הזה שהם מבלים במדבר? למה אנחנו זקוקים כשאנו מבצעים תהליך מהותי של שינוי דפוסי מחשבה? היות ו"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" יצאתי אני לבצע את יציאת מצרים הפרטית שלי:

הָלֵב הַמְדַבֵּר בְלֵב הַמִדְבָּר

אני במדבר. מרחב פתוח ונקי, ריק מאנשים, מבנים וצמחיה פוגש אותי. משהו בחום המדברי, בשקט ובמרחבים האין סופיים שיש בו, מכריח אותי להאט את הקצב. להתבונן. המחשבות הופכות למילים שנאמרות ל א ט ל א ט ו נ ש ק ל ו ת ש ו ב ו ש ו ב.
כשאני לא רצה קדימה כל הזמן ממחשבה למחשבה ומתחושה אחת לאחרת, יש לי הזדמנות להתבונן. להתבונן במה שאני חושבת. להתבונן במה שאני מרגישה. להתבונן בשיחה הפנימית בין מה שאני חושבת לבין מה שאני מרגישה. אני יכולה להתחיל להבחין במה שמתחולל בתוכי: אני מגלה רצון עז בעשייה יצירתית ותחושה שאני יכולה להפוך את היצירתיות לעיסוק. השכל שלי מנפנף בטיעונים רציונאליים שזה לא בטוח ואולי גם לא אפשרי. הרגש כמה לבטא את היצירה הנובעת ממנו, כמו מעיין מים חיים בלב המִדבר. השכל חד כמו ההבדלים בטמפרטורה בין הלילה ליום.

בתוך המרחב המדברי העצום הזה, אני מרגישה כמעט כמו עוד גרגר של חול. חלק משלם עצום. זה נותן לי את התחושה שיש מספיק מקום שם לכל דבר. לשכל שלי, לרגש שלי וגם לתחושות הפיזיות.
במדבר אין רחשים של פכפוך מים או רשרוש של עלים להקשיב להם. אין כמעט תנועה של חיות או צמחיה להתבונן בהם. אין מה שיסיט את תשומת הלב שלי אל מה שקורה בחוץ. יש שם רק אותי, נוכחת שם, באמצע מרחב השממה להתבונן פנימה והחוצה. פנימה והחוצה.

הזמן עומד מלכת

כשיש מספיק מקום וזמן, השיחה הפנימית מתנהלת לה בנינוחות איטית, נעה בין השכל לרגש, כמו שיחה בין שני בדואים, על כוס קפה, כשהזמן עומד מלכת. יושבים שם ומתבוננים, יושבים שם ואומרים עוד איזה משפט ומתבוננים גם בו, ועוד מילים באות ומתבוננים גם בהן. עד שמופיע איזה דיוק. איזו התאמה. השכל מצא את המילים המדויקות לתאר בהן את התחושות. יש איזו תובנה. בהירות חדשה. לשבריר שנייה קטן השכל והרגש שלי מחוברים ומסונכרנים. נוצר רגע אחד קטן בתוך מדבר גדול של אחדות.

ברגעי החסד האלו של חווית השלמות, אין שאלות ואין תשובות ולמעשה אין שם אפילו שיחה. יש שם רק מרחב גדול ונקי .

מִדבר

ולזמן קצר מאוד אני המִדבר והמִדבר אני.
כשאני המִדבר אני לא מזדהה עם שום חלק בתוכי. לא עם השכל, לא עם הרגש ולא עם הגוף. ואז נפער בי אותו פתח חדש להתבונן דרכו בעצמי ולראות אותי כאילו מבחוץ. כאילו מחדש. כאילו אני מתבוננת במישהו אחר. באובייקטיביות. בסקרנות. ללא שיפוט.

אני מוכנה לצעוד צעד נוסף במסע הפנימי של יציאת מצרים שלי: מהמקום החדש והלא שיפוטי שבראתי לעצמי, אני יכולה לבחון את מה שקורה בתוכי ולראות את הדברים כפי שהם עכשיו, ברגע הזה. אני מקבלת את הפחדים של השכל בהבנה, באמפתיה. אני חשה שאני מסוגלת ליצור ולהצליח, אבל התודעה שלי ערה לכך שברגע הבא זה עשוי להשתנות. אני יכולה להרגיש אחרת. לחשוב משהו אחר, לחוות חוויה שונה לגמרי.

לנקות את הישן ולסדר את החדש

שחרור
אני יכולה לחוש את השחרור וההסכמה להמשיך להתבונן מאפשרת להכיל אותו בעדינות ולא לאחוז בו בחוזקה. וכך הוא לא מתכווץ חזרה מיד אל תוך הפחד. אני מתבוננת לתוך המִדבר הפנימי שבי, רחב הידיים והמחבק. התודעה שלי לא מוגבלת עכשיו. ההבחנה בגבולות מאפשרת להסיט את המבט גם מעבר להם, לאפשרויות אחרות, חדשות ושונות. כשאני עושה את זה מיטשטש הגבול הישן ואני מוכנה לסדר את המרחב הפנימי מחדש. אפשרויות הבחירה מתרחבות. רעיונות חדשניים ליצירה צפים ועולים מן הפנים.

שניה לפני שאני מאבקת את מדפי הספרים, ונפטרת ממה שכבר החמיץ את תאריך התפוגה במקרר, אני מזכירה לעצמי שתהליך של שינוי מתחיל בהתבוננות. אפשר לפתוח את ארונות המטבח, ולהתבונן מה יש בהם, להוציא את תוכנם, לאוורר, למיין, להחליט מה מחזירים פנימה לערימה מסודרת ומה זורקים. מרחב נקי ומסודר מנצל את המשאבים שיש לנו בצורה אופטימלית, יוצר תחושה של איזון ונינוחות, ומשאיר מקום לאפשרויות חדשות.

אז אם גם בכם דבקה הכמיהה להיות בני חורין ואין לכם מִדבר מתחת לבית לרוץ אליו, בכל פעם שאתם רוצים לצלול לתוך תהליך של שינוי, פשוט היו מודעים למה שאתם זקוקים לו: הרבה מרחב. שקט. שניתן ל ה א ט ב ו א ת ה ק צ ב.
ניתן להשתמש בדמיון שמרחביו אינסופיים, או ניתן לשוחח עם מישהו שיודע להקשיב ולתת לכם מקום. המרחב שהוא יעניק לכם בשיחה יאפשר את המקום הפתוח והנקי הזה למילים שלכם.
ואל תשכחו את הסבלנות. זה עשוי לקחת קצת זמן, אבל במרחב שנכון לכם ארבעים שנה יכולות להתכווץ גם לארבעים דקות.

פורסם במהות החיים