התמקדות פנימה - האמונה עיוורת אבל הפחד מעוור

האמונה עיוורת אבל הפחד מעוור

האמונה היא עיוורת. היא אינה יכולה לפלס דרך החוצה בכוחות עצמה. היא צריכה שיחפשו אותה, יאתרו אותה ויניחו לה לצוף בחופשיות. הפחד, לעומתה, לופת אותנו כה חזק עד שהוא מעוור את עינינו. נגה מיבר מלווה את ירדן בתהליך התמקדות שמחפש אחר האמונה ומתבונן בפחד

התסכול והיאוש של ירדן הם רק העלים המכסים את ערוות פחד. הפחד כה גדול ועוצמתי, שהוא מאיים להציף את ירדן, וסכנת טביעה מאיימת עליה. למרות זאת, אולי דווקא משום כך, היא מאפשרת לעצמה לפחד. כי אז, דווקא אז, משהו בחוויה החזקה מאפשר לנביעה פנימית של אמונה לפרוץ בעוצמה את מעטה האדמה היבשה.

אמונה היא התשובה הנשית לאמון. כך היא גם מופיעה בשפה שלנו - אמונ בתוספת האות ה"א, שמעניקה לה את הקשר אל הפנימי, הרך, המכיל והנקבי. יש באמונה אנרגיה נשית, יש בה את הפאסיביות שבהתמסרות ובשקיעה לתוך קבלת הדברים כפי שהם. כדי לחוות זאת עלינו למצוא בתוכנו את מקום האמונה ולהסכים לשהות בו.

הניסיון האקטיבי, הזכרי יותר, להאמין במשהו מסוים, מזמין מיידית את הפחדים שלנו ומוביל למאבק פנימי בין שני כוחות - פחד מול אמון. אמון מול פחד. בחיבור למקום של האמונה הפאסיבית, המקבלת, יש הרבה פחות מאבק והרבה יותר שלמות.

"שום דבר בחיים לא בא לי בקלות", מצהירה ירדן. היא ממוללת את קצה חולצתה ובוהה בנקודה מסוימת ברצפת החדר. "כל דבר שהשגתי היה חייב לעבור דרך קושי", היא מוסיפה. ירדן מתבוננת בהצהרה שזרקה הרגע לחלל החדר. היא עומדת שם כמו ערפל סמיך שמסתיר את שדה הראיה. אנחנו מנסות לאתר איזה רגש חזק עולה בתוכה כשהיא אומרת את הדברים. היא מזהה תסכול וייאוש.

ירדן פולטת אנחה כבדה ומפנה מקום בתוכה לרגשות התסכול והייאוש. לא קל לה להרשות לעצמה לחוות אותם, אבל ההסכמה וההתמסרות אליהם ממוססת את העננה הכבדה, שהופכת לגשם השוטף גם את לחייה של ירדן.

כשהערפילים האחרונים מתפזרים ואוויר נקי ממלא את החלל, ירדן מקשיבה פנימה אל עצמה ומנסה לראות מה יש שם שדורש את תשומת ליבה ולא נותן לה מנוח.

ירדן עומדת בפני שינוי גדול בתחום המקצועי בחייה. היא רוצה לעזוב את התחום בו היא עוסקת, ולא לגמרי יודעת מה היא תרצה לעשות. יש כמה רעיונות שמושכים אותה, אבל היא לא מאמינה שהם אפשריים עבורה. יותר מדי קשיים היא מוצאת בהם: הכשרה ממושכת, לימודים יקרים, תנאי קבלה נוקשים ועוד ועוד.

"ומי מבטיח לי שאצליח?", "ומי ערב לי שאז אני באמת אהיה מאושרת?", "ומה יקרה אם אני אעשה את כל הדרך ואתאכזב?" - מטר של שאלות וברד של פחדים מכים בה. כמה פחד יש שם, אני שואלת. "הרבה מאוד", עונה ירדן ומטלטלת את ראשה מצד לצד.

ירדן שואלת את הפחד אם יש לו מספיק מקום אצלה בגוף או שהוא היה רוצה לגדול. התחושה שעולה כעת היא שאם רק תאפשר לפחד לגדול הוא ישתלט על כולה. אנחנו נעזרות בדמיון, וירדן מצליחה לראות את עצמה מחוץ לגופה. היא מתבוננת בעצמה מבחוץ ורואה איך הפחד ממלא את הגוף כולו, אבל מכיוון שהיא מחוצה לו יש לה תחושה של שליטה.

ירדן מתבוננת בעצמה בחמלה וללא שיפוט, אבל משהו בתמונה מטריד את מנוחתה. "משהו לא שלם שם," היא אומרת, "זה לא יכול להיות. אם הפחד ממלא לגמרי את כולי, אז איפה האמונה שלי? אני מכירה את עצמי, נכון שיש בי הרבה פחד, אבל בפנים-בפנים יש מין קול שתמיד נמצא שם ויודע שבסוף הכול יהיה בסדר".

ירדן יכולה לראות עכשיו איך הפחד הולך וקטן בתוך גופה, ובחלל הריק שנוצר מופיע מקום חדש-ישן, שליו ונינוח, של אמונה. לא כזו שמקורה בנסיבות חיצוניות או בהסברים רציונאליים, אלא פשוט אמונה שנובעת מאיזה מעיין פנימי עשיר שקיים שם תמיד. רק שלפעמים הפחד נושף בו כה חזק, עד שהוא מצליח לייבש אותו זמנית.

"כל יום קורים ניסים!" קורא קול קטן וחזק בתוכה, וירדן מתרככת ומתמסרת אליו. חיוך קטן עולה על שפתיה והמתח שעוד נותר שם בגוף מתרפה סופית. "כל יום קורים ניסים!" הוא חוזר ואומר שוב ושוב, ושוב ושוב. כמו מנטרה. כמו שיר פנימי בעל מבנה ומקצב. ירדן מהופנטת אליו. היא מתמסרת לעונג, והעונג ממלא אותה בחזרה.

"הכול יהיה בסדר", ממשיך אותו קול פנימי בשלווה, וירדן מוסיפה בטון שקט ורגוע מאוד: "יש לי אמונה בעצמי, שאני יכולה לעשות כל דבר שארצה, שהכול אפשרי, שיש המון אפשרויות עבורי ושהכול פתוח. אני מאמינה שאמצא את הנתיב הנכון עבורי ושאוכל לעמוד בכל הקשיים שיתעוררו בדרך. אני יכולה להישאר במקום הזה לעד. כל כך נעים פה".

האמונה היא עיוורת, היא אינה יכולה לפלס את דרכה החוצה בכוחות עצמה, היא זקוקה לכך שיחפשו אותה, יאתרו אותה ויניחו לה לזרום בחופשיות אל פני השטח. הפחד, לעומתה, נוטה לתפוס כל-כך חזק את תשומת ליבנו עד שהוא מעוור את עינינו, וקשה לנו לראות מעבר לו את מקומה של האמונה.

אני שואלת את ירדן איזה שם הייתה רוצה לתת למקום הזה, כדי שבכל פעם שתרצה תוכל לקרוא לו בשמו, והתחושה בגוף תופיע מיד. בהתמקדות אנחנו קוראים לתנועה הזאת "סימון". ירדן בוחרת את המילים "השקט שלי". אנחנו מבקשות את עזרת הגוף, וירדן מדמיינת איך היא שומרת את זיכרון התחושה עם המילים "השקט שלי", ממש בתאי הגוף הפיזי, במקום הגופני בו מופיעה התחושה.

ירדן מרגישה שהמקום הזה שלה לעד, נגיש עבורה. היא מודעת לקיומו ויכולה לחזור אליו בכל עת שתחפוץ. "יש שם אנרגיה זמינה לי", היא אומרת, "ובכל פעם שיופיעו תסכול, ייאוש ופחד אני אתן להם מקום בתוכי ואקשיב להם. אבל מתוך ההסכמה הזאת להתמסר יש מקום נוסף עכשיו, מקום של אמונה שאני מודעת אליו. אני לא יכולה לדחוק בו, להאיץ בו או להגדיל אותו, מכיוון שזה יזמין את הפחד. אני יכולה רק להסכים להתמסר אליו, לקבל את עצם קיומו, ולהזין אותו בתשומת הלב שלי, שתאזן את הפחדים".
התמקדות הינה טכניקת התבוננות והקשבה אל העולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה פנימה אל החוויה האישית של כל אחד מתוך תפיסה שכל מה שנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות הפנימיים שמדברים אלינו מתוכנו, אותם מקומות שמבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ומיוחדת ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך. התמקדות הינה כלי טיפולי המאפשר לבוא במגע ישיר עם עצמנו, ניתן לשלבו עם טכניקות נוספות.

פורסם במהות החיים