להרפות מבלונים, ללטף דרקונים

על ספרי ילדים שמפתחים מודעות והתבונננות אצל ילדים

"אבא, מה אתה עושה?", שואל בן הארבע שלנו שמגיע למיטתנו בבוקר,
"אני חושב מחשבות", עונה אבא המנומנם
אבא, מה זה מחשבה?
מחשבה זה משהו שבא לי בראש, למשל אני חושב שאני צריך לקום עכשיו, ואני חושב שעל מה שאני צריך לעשות היום, ואני חושב שקר ושאולי כדאי שאתלבש...

התשובה שילחה את בן הארבע שלנו לחשוב על העניין, ובינתיים חשבתי אני כמה קשה להעביר מושגים מורכבים כמו "מחשבה" באופן פשוט, בהיר ונגיש לילדים.
כמה ספרי ילדים בודדים ונדירים הצליחו להמשיג, דרך עולם שלם של מילים, דימויים ותמונות נושאים מורכבים כמו: התמודדות עם רגשות, קבלה עצמית, הדחקה או פרידות.
וכל ספר שכזה שווה בעיני אלף מילים, הסברים או דוגמאות, כיוון שגם אם אצליח לברור את המילים המדוייקות וההסברים ההגיוניים, סיפור תמיד יעניק חוויה והקשר רחב יותר של הנושא.

בלונה

לפני שנה וחצי נפטרה כלבתנו האהובה שהיתה צמודה אל בני הבכור מרגע שנולד, והיוותה עבורו ועבורינו חלק בלתי נפרד מהמשפחה. חששתי מאוד מאיך שיגיב כשאספר לו, אבל יותר מזה לא ידעתי מה לספר לו, איך מסבירים מה זה מוות? איך מלמדים כיצד נכון להרשות להתמסר לכח החיים (או המוות) שקורע משהו מאיתנו עכשיו?
התישבתי לידו והתחלתי לדבר. כל מה שאמרתי היה נשמע חסר פשר, גם בעיני. פתאום הבזיק בתוכי רעיון. רצתי אל החדר שלו אל מדף הספרים ושלפתי מתוכו את הספר "בלונה" של שירה גפן, וקראתי:

"אם אני אשחרר את כף היד שלך",
אמרה בלונה בעיניים מלאות במים,
"גם אתה כמו הבלון תעוף אל השמיים?"
"מה פתאום", אמר אלון,
"אני גר בסוף הרחוב..."
"אבל אני לא יודעת לעזוב..." אמרה בלונה.
"אני אראה לך," אמר אלון
"תרפי בוהן, אצבע, אמה, קמיצה וזרת,
וכף היד תהיה רכה ומשוחררת.
אל תפחדי, זה קל," אלון אמר,
"כמו לשחרר פרפר."

המסר עבר. הוא הבין שהיא איננה. הוא הבין שיש איזה סיבתיות לכך, גם אם איננו יכול להכיל את כולה. הוא הבין שיש לכך משמעות עבורי ואולי גם עבורו...
הוא עוד שאל כמה פעמים בימים שאחרי היכן היא. ומיד הסביר איך עלתה כמו הבלון למעלה למעלה, והחוט שקשור אליה הסתלסל עד שנעלם אחריה (אחת התמונות מתוך הספר), וזמן רב אחרי עוד הודיתי בליבי על היצירה הגאונית, שאהב שקראתי לו פעם אחר פעם, שוב ושוב, וסייעה בקליטה, הבנה והפנמה של נושא כל כך טעון.

כשהילדים שלי מדברים או שרים בג'יבריש אני משתדלת להצטרף אליהם. לפני יותר מעשר שנים השתתפתי בסדנה שעודדה ביטוי עצמי, שאיננו מתווך על ידי שפה או מחשבה. דיברנו ג'יבריש. שיחות שלמות. אני זוכרת את עצמי מבטאת עוצמה רבה של כעס ותסכול מבלי לחשוש שמישהו יפגע מהמילים או ידע על איזו סיבה דבילית אני באמת כועסת... אני זוכרת כמה קשה היה להתחיל, הייתי צריכה לחשוב על "אין מילים" ואז לגלגל אותן בחשש על הלשון. אחר כך זה כבר זרם מתוכי וקשה היה לעצור. אז מה אם אין מילים כאילו בכלל?...

דרקון- אין דבר כזה

"בילי ביקסבי היה ממש מופתע כאשר התעורר בבוקר ומצא בחדרו דרקון...
כשבילי ליטף לו את הראש, כשכש הדרקון בזנבו מרוב שמחה.
בילי הלך לספר לאימו.
"דרקון – אין דבר כזה!" אמרה אמא של בילי.
והיא דיברה ברצינות.
חזר בילי לחדר שלו והתחיל להתלבש.
הדרקון ניגש אליו קרוב קרוב וכשכש בזנב.
אבל בילי לא ליטף אותו.
אם אין דבר כזה הרי טפשי ללטף לו את הראש."

הספר "דרקון - אין דבר כזה", של ג'ק קנט, הוא ספר מופלא על ילד אחד, אבא ואמא, ודרקון אחד קטן שככל שהוא לא קיים, הוא גדל וגדל, ומשבש את חייהם של כל בני הבית. בדומה לכעס נוראי, כאב עוצמתי או התרגשות מציפה , כשההיגיון לא מרשה להכיר בהם והם אינם מקבלים מקום בתוכינו, הם גדלים ומתעצמים ומקבלים חיים משלהם שיכולים לקחת אותנו גם לאן שלא תיכננו...כך גם הדרקון, הולך וממלא את כל חלקי הבית עד שהבית כולו נלקח על ידי הדרקון, שרץ ברחוב, כשהבית על גבו. בסופו של דבר מתעקש בילי שהדרקון קיים והוא אפילו גדול מאוד... ותוך כדי כך הוא מלטף את ראשו של הדרקון. הדרקון מכשכש בזנבו משמחה וקטן בחזרה.

"דרקונים קטנים כאילו לא אכפת לי," אמרה אמא.
"למה היה צריך לגדול כל כך?"
"אני לא יודע," אמר בילי,
"אבל נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו."

אני עדיין תוהה אם הסיבה שאני אוהבת את הספרים הללו, אולי יותר ממה שהילדים שלי אוהבים אותם, היא שאולי אני היא זאת שבאמת זקוקה שיזכירו לי, כיצד להכיר באמפתיה ברגשות שמתהוללים בתוכי, כיצד להרפות ולהרשות למשהו להיפרד ממני, כי בעצם לרוב הם יודעים איך לעשות את כל זה בצורה טבעית ואינטואיטיבית, וזה לא נראה שזה דורש מהם מאמץ כזה גדול. כל מה שנותר לי הוא רק לשים לב לכך שלא אקלקל להם. מזל שאני מקריאה להם ספרי ילדים...