התמקדות פנימה - לעבור דרך הפחד

לעבור דרך הפחד

עד גיל 47 בתיה דשדשה במחשבות בנוסח "הכל תקין אצלי, אני פשוט מאוד בררנית". במהלך הטיפול היא הביטה פנימה, למים העמוקים, וראתה בקרקעית חבילה שלא הכירה. היא ידעה שאם תקפוץ למים צפויה לה חוויה קשה. היא גם הריחה את השחרור שאחריה. על סף הבריכה העבירה משקל מרגל לרגל, מתלבטת. לקפוץ או לא לקפוץ, זו השאלה
מתוך הפחד הכי גדול פורצת האהבה הגדולה ביותר.

אם יהיה לך האומץ לעבור דרך הפחד, במקום להימלט ממנו, תוכל להגיע להתעלות הנפש.

כמה עוצמה צריך כדי להסכים לחוות רגשות עמוקים כמו עצב גדול, כאב, פחד, תסכול. כמה לא פשוט להסכים ולאפשר לרגשות הקשים האלה לנכוח בתוכנו, ואף להתמסר אליהם. נראה לא הגיוני לעשות זאת: הרגש חזק מאוד, קשה מאוד, קיים חשש שיציף אותנו וישתלט עלינו.

בפעמים הנדירות בהן אנחנו מסכימים להכיל בתוכנו את התחושות המצערות הללו, הכלי שלנו (יכולת ההכלה) גדל בהתאם לעוצמת התחושה. ככל שהכאב או הפחד בתוכנו גדולים – כך יש לנו אפשרות להתעצם ולצמוח בהתאמה אליהם.

אנחנו רגילים לברוח בקביעות מכאב, להתגונן מפניו. לא אוהבים לחוש אותו. הבריחה מושרשת בתרבות ובחינוך שלנו, והיא גם אינסטינקט טבעי. תוך כדי הימלטות אנחנו שוכחים שהבריחה אינה מאפשרת לאנרגיה של הכאב להתפרק. במקום לפרוק אותה, אנחנו מעמיסים על עצמנו חבילה נוספת של פחד מהכאב.

כעת עלינו להתמודד עם בעיה כפולה: לא רק הכאב עצמו, אלא גם הפחד ממנו. השילוב בהחלט לא נעים, ולכן אנחנו מסיטים את תשומת הלב. בתהליך הזה מיוצר הפחד מהפחד, וחוזר חלילה. בחלוף הזמן העומס הולך וגובר, עד שלעיתים הוא הופך בלתי נסבל.

בתיה נפתחת לפחד

בתיה למדה את השיעור בגיל 47, כשהגיעה למסקנה ש"החיים שלי טובים אלי, ואני אוהבת אותם, אבל משהו חסר...". בחנו יחד את תחומי העיסוק שלה, ומצאנו אותם מלאים ומספקים. בתיה אולי היתה רוצה בן זוג קבוע לחיים, שמעולם לא היה לה, אבל זה פשוט לא קורה והיא מקבלת זאת באהבה. היא שלמה עם חייה.

בתיה, כבר לא נערה, מעולם לא בדקה מה מאיים עליה במערכות יחסים עם גברים. "אני בררנית וביקורתית", היתה אומרת לעצמה ולאחרים, ועוברת לנושא אחר. אבל התהליך הטיפולי הפגיש אותנו עם תהומות הפחד שלה. היה זה הפחד מ ... ובתיה יכלה לחוש כי "יש משהו מתחתיו", עוד בטרם ידעה מה בדיוק.

במהלך הטיפול, בתיה השתחררה מהתנגדות, התמסרה לתהליך, ואפשרה לחווית הפחד להתפשט בגופה מבלי להתנגד לה. היא הרגישה "כאילו התבוננתי בגוף שלי מבחוץ, וראיתי איך הפחד ממלא אותו". היא היתה מודעת ליכולתה להפסיק את התהליך, בכל רגע נתון, אבל נמנעה מכך. התחושה הפנימית התעצמה והתעצמה, עד שלמרבה ההפתעה התפוגגה.

בתיה הרגישה שחרור גדול. היא ידעה שחבילה גדולה אחת התמוססה והתאדתה לה. היא הרגישה עוצמה רבה, כתוצאה מכך ששלטה לגמרי בחוויית הפחד, מבלי לברוח ממנה, לראשונה בחייה. היא ביקשה להמשיך ולהתבונן בחבילה הכבדה, שנחה בקרקעית בריכת הנפש שלה.

בתיה מוצאת אהבה

חבילה של כאב זו היתה. כאב גדול מן העבר. בתיה ידעה שהיא צריכה לצלול עמוק אם תרצה לפתוח אותה. והמים קרים מאוד. היא עמדה על קו המים, והתלבטה אם לקפוץ לבריכה. רק עכשיו נפגשה עם הכאב הגדול הזה, שלא היתה מודעת לו, והופתעה לגלות באיזו עוצמה השפיע על חייה. מנגד עמד הצורך שלה להיראות לעצמה חזקה ואמיצה.

בתיה עמדה שם, מהוססת, מעבירה משקל מרגל לרגל ומתבוננת במים. היא עדיין חשה את טעמם של העוצמה והשחרור שגילתה בהתמסרות לתחושה הקשה, אבל גם יכלה להריח את הפחד שיחזור ויופיע. היא לא יכלה לזהות אותו, אבל ידעה שהוא שם.

הרצון של בתיה לסיים את התהליך היה חזק עד כדי חוסר סבלנות. היא ציפתה מעצמה להחליט, אבל הגוף שלה אותת אחרת. היא חשה חולשה, פאסיביות, רפיון בשרירי הגוף. היא הרגישה מתוסכלת: רוצה להמשיך, אבל לא יודעת לאן, לא מסוגלת להחליט.

האפשרות לסיים את הטיפול, ולהמשיך מנקודה דומה בפגישה הבאה, לא מצאה חן בעיניה. בתיה בדקה שוב, ומצאה שהגוף אוהב מאוד את רעיון ההפסקה - הוא התעייף מהחוויה רבת העוצמה, וביקש לעכל אותה בהדרגה. אבל קול אחר בתוכה, "הרציונלי", טען כי אם לא תלך עד הסוף הרי שהיא אדם חלש, מפסידנית ממש.

בתיה בחרה, אולי כצפוי, להתמסר שוב לתחושה הקשה. לחווית הפחד. היא התבוננה בה ללא שיפוט, כשהיא מזכירה לעצמה שהתחושה הפיזית הקשה היא רק דרכו של הגוף לבטא את הרגשות הצפונים בו. בהדרגה, התחושה הקשה נעלמה, ואת מקומה תפסה אהבה גדולה. לעצמה, ליכולות ולכוחות שלה, למי שהיא "כאן ועכשיו". בתיה הרגישה התעלות רוח, היא "עפה בדימיון" כדבריה, וחשה משוחררת מכל קושי, פחד או כאב. חווית האושר רבת העוצמה נמשכה כמה דקות, ובתיה יכלה לאפשר לעצמה להכיל גם אותה.

אין דרך אחרת להגיע לשחרור, להתעלות ולעוצמה. כשאנחנו מסרבים לחוות כאב ופחד, אנחנו חוסמים חלק מסקאלת הרגשות שניתנה לנו הזכות לחוות. ותוך כדי כך אנחנו חוסמים גם את עוצמות השמחה, האושר והאהבה שבנו.

המים קרים מאוד כל עוד עומדים על שפת הבריכה. לעיתים הם קרים עוד יותר מיד לאחר הקפיצה לתוכם. אבל הגוף מיתרגל, גם הנפש, והמים הופכים נעימים, מרעננים ואפילו מענגים. והחיים, הרבה יותר קלים.

התמקדות הינה טכניקת התבוננות והקשבה אל העולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה פנימה אל החוויה האישית של כל אחד מתוך תפיסה שכל מה שנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות הפנימיים שמדברים אלינו מתוכנו, אותם מקומות שמבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ומיוחדת ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך. התמקדות הינה כלי טיפולי המאפשר לבוא במגע ישיר עם עצמנו, ניתן לשלבו עם טכניקות נוספות.

פורסם במהות החיים