התמקדות פנימה | מהי התמקדות | טיפול בהתמקדות | קורסים וסדנאות | מפרי עטי | משתתפים מספרים | אודות | צור קשר |

גיבור שלי! כל כך יפה הדחקת!

מה אתם אומרים לילד שלכם כשהוא מקבל מכה ובוכה בהיסטריה?

מה אתם אומרים לילד שלכם כשהוא מקבל מכה?
"לא נורא... זה תיכף יעבור"?
"לא קרה שום דבר?"
או שאולי אתם מסיחים את דעתו מהכאב למשהו אחר כדי שיפסיק לבכות?

חשבתם פעם איך זה מרגיש להיות מוצף בכאב ושמישהו מבחוץ יגיד לכם שזה כלום?... ממש לא סיבה להתרגש…תארו לעצמיכם שאתם נוסעים בכביש ומישהו מתנגש בכם מאחור. אתם מבוהלים כהוגן, הרכב שלכם נמעך, עוצמת המכה מזעזעת את כל גופכם ונשמתכם, וכשאתם יוצאים מן הרכב אומרים לכם בחיוך: "לא נורא, זה תיכף יעבור, לא קרה שום דבר", או "תראו, תראו איזה שקיעה מדהימה..."
למה לא קרה שום דבר? קרה ועוד איך! וזה כואב. וזה מרגיש כאילו האדמה נשמטה מתחת לרגליים.

גם לילד שלכם שקיבל מכה קרה משהו. ואת המשהו הזה אתם רוצים לשמוע. גם אם הוא מופיע ביללות בדציבלים שמאיימים לבקע את עור התוף שלכם. את אילו שאומרים: "את ממש גיבורה את כבר לא בוכה!" אני הכי אוהבת! ממש בית ספר להדחקה. אתם רוצים ללמד את הילדה שלכם שהתאפקות שלא לבכות היא איזה סוג של גבורה? על מה יש להתגבר פה? על הפעולה הטבעית ביותר שמפרקת ומנקה אותנו מהצפה רגשית? אז נלחם בלשלוט בזה! כך נהיה חזקים, אמנם נאבד את המנגנון הטבעי שלנו, שמאפשר לנו לעבור הלאה, נקיים וחדשים, אבל לא נורא, העיקר, נשאר בשליטה! אה...כן וגם נשאר דפוקים רגשית.

את המקום הראשון במשפטי המחץ תופס ללא ספק המשפט "את לא בוכה לי עכשיו"
מה לא בוכה? מי לא בוכה? אני רואה בגן השעשועים ילדה בוכה. היא נפלה מהמגלשה. כואב לה ברגל אבל זה לא העיקר... היא מבוהלת. אולי גם מתוסכלת. היא תמיד מתגלשת שם ולא נפלה מעולם. ואת כל זה היא מבטאת בבכי, כי התחושות שמציפות אותה לא באו עם מילים. ומה עושה אמא שלה? רואה אותה ואומרת לה שהיא לא בוכה. למה? הרי היא כן בוכה. ויש בבכי מסר. האמא יכולה לקלוט, לפרש ולעזור לקטנה הזאת, להכיל רגשית את מה שהיא לא מצליחה להחזיק לבד. במקום זה אומרת לה האמא משהו כמו: "לא לא לא... את לא עושה לי את זה עכשיו..." לא רק שהאמא לא מקשיבה לילדה, אלא היא מעמיסה על הילדה גם את הקושי שלה עצמה. לבהלה לתסכול ולכאב של הילדה, נוספו עכשיו גם רגשי אשמה על מה שהיא מעוללת לאימה, כשהיא מביעה את כל זה.

ומה לגבי המשפט הבא :"הקיר הרביץ לך? בוא נרביץ לו חזרה!"?
ובכן, בואו נבחן מה משפט כזה יכול להביע: שהקיר הוא רע? שהעולם הוא מקום פוגע ושמי שפוגע בך, צריך להכות אותו בחזרה?... מסר נהדר ללא ספק! אולי באותו הרגע הילד יכול לפרוק את כאבו ותיסכולו על הקיר, אבל הוא לא מפתח את היכולת להתמודד עצמאית עם תחושות קשות. אולי אותנו המבוגרים זה מצחיק, אבל לי באופן אישי, כשכואב לי ממש, קשה מאוד להצחיק אותי.

שמתי לב שכשהילדים שלי מרגישים שלא מבינים אותם הם בוכים. חווית התיסכול, הלבדות והנפרדות מפחידה בעוצמתה בכל גיל. כשלא מקשיבים להם הם נשארים לבד. יותר לבד ממה שהם, כשהם בלילה במיטה, או בבוקר כשנפרדים מהם בגן.

לפני מספר חודשים, בן השלוש שלי קיבל כוויה נוראית ( באשמתי, אלא מה?...). זה קרה בסוף היום כשהגעתי לאסוף אותו מן הגן. הצרחות שלו אספו סביבנו מיד קהל הורים וגננות. כולם רצו להרגיע אותו, למרוח לו משחה, לשים מים קרים או ללטף את שערו ולנחם אותו. בעיקר כולם רצו שיפסיק לבכות. לא קל לשמוע בכי היסטרי של ילד. גם אני סבלתי. כאב לי מרגשי אשמה, והזדהות ואהבה. הלב כאב לי. כאב לי לא פחות ואולי אפילו יותר ממה שכאב לו. הסבל שלי היה ניפסק אם רק הייתי מצליחה להרגיע אותו. אבל הוא עוד סבל, והרגשתי שאין לי שום זכות למנוע את זה ממנו. לא תמיד אני מצליחה, אבל באותו רגע רותח בגן שמתי את התחושות שלי בצד לרגע. אספתי אותו אלי בחיבוק ושאלתי אותו:

"כואב מאוד מאוד מאוד?"
"ככככככככככככככן", הוא בכה אלי את הכאב ונד בראשו לאות אישור.
"אני רואה שכואב לך ממש מאוד מאוד", אמרתי
ביקשתי שיראה לי בדיוק היכן כואב.
הורדתי אותו לריצפה וירדתי אני לגובה עיניו. הוא הראה לי תוך כדי בכי. עצרתי לרגע כדי לספוג את המידע שהעביר אלי ואז הוספתי "וגם נבהלת מאוד?", ניחשתי
"כככככככככככככככככככן", הוא המשיך באותה עוצמה של בכי מהנהן בראשו בהסכמה.
נשמתי עמוק והתבוננתי עמוק אל תוך מקור דמעותיו,
"ואולי זה גם הפתיע אותך?", ניחשתי שוב,
הפעם ה"ככככככככככככן" היה קצר יותר.
ראיתי בזה סימן ועברתי לשלב הבא:

ואז רציתי שימחיש לי את עוצמת החוויה. "אז כמה זה כואב לך עכשיו, תראה לי עם הידיים שלך", ביקשתי
הוא מתח את ידיו לשני הצדדים למקסימום שיכל ואמר, עדיין תוך כדי בכי חזק: "ככה".
"ככה", שיקפתי לו חזרה את אותה תנועה עם הידיים, "ממש כל כך ככה כואב לך עכשיו?", שאלתי בטון דרמתי שהרגשתי שמבטא את עוצמת התחושה.
"כן", הוא עדיין בכה אבל הרבה פחות.
חיכיתי עוד רגע ואז שאלתי, "וכמה זה כואב עכשיו?",
להפתעת שנינו הוא הפסיק לבכות לרגע, מיקד את מבטו בריצפה לשניה, ואז סימן בידיו מרחק של כ10 סנטימטרים ואמר ללא בכי "ככה",
"וואו", אמרתי מופתעת, "עכשיו זה רק ככה כואב", וסימנתי מרחק דומה בעזרת ידי שלי,
הדבר הבא שקרה הוא שהוא הנהן אלי בראשו ורץ לשחק בחדר הסמוך.
עמדתי שם, מבולבלת, עם ההורים האחרים ובעצמי לא עיכלתי מה שקרה שם.
כל הסצנה הזאת ארכה אולי דקה. לא האמנתי כמה מהר הוא יכל לעבור מכאב חד שהציף אותו, מההלם ומהבהלה ממה שקרה, הלאה לדבר הבא, למשחק הבא, לחוויה אחרת.

השיקוף בעזרת תנועת הידיים ואינטונצית הקול, סימנה לו שקלטתי מה קורה אצלו. הוא יכל להקשיב לאיך שהוא נשמע ולרגע להתבונן בעצמו מבחוץ, לזהות את התחושה המציפה ולהגדיר אותה, כך שהפכה לפתע למשהו שיש לו גבול ברור (ילדים גדולים יותר שיודעים לספור אפשר לשאול כמה זה כואב/ מפחיד/ מעליב מ-1 עד 10).

הבדיקה המשותפת איך זה מרגיש באותו הרגע, משמשת מסגרת להתמודדות באותו הרגע, ותוך כדי כך מאפשרת לימוד של דרך התמודדות.
בעוד שהסחת הדעת מתרגלת הדחקה, תמיכה שמסייעת להשאר עם התחושה, מאפשרת להגדיל את הכלי הפנימי שמכיל את החוויות, ומשדרת לילד: אני מאמינה בך. יש לך את היכולת להתמודד!".

כך נוכל אולי לשבור סוף סוף את המעגל הזה של הדור שלנו, שהתחיל בשנים של לימודי הדחקה מתקדמים, והסתיים בשנים של טיפולים, סדנאות וחיפוש עצמי, שכל מטרתו היתה למצוא את הדרך לבוא במגע עם מה שאנחו מרגישים, ולהיות מסוגלים לבטא את זה. אם נוכל לחסוך לדור הבא את הסיבוב הזה, אולי נעשה משהו משמעותי עבורם כהורים. ואם לא, עד החתונה זה בטח יעבור....


פורסם במהות החיים
© כל הזכויות שמורות להתמקדות פנימה - נגה מיבר |