התמקדות פנימה - הגוף מדבר ומתעבר

מעשה בחמור ושמו חושם

קראו לו חושם, אבל הוא שמע שקוראים לו "חוש שם". אז הוא חש שם, כאן ובכל מקום. שלא כמו בעליו הנבון, חושם לא התעסק וחפר יותר מדי בתחושות ובמחשבות, הוא פשוט חווה אותם עד תומם. אז מי כאן החמור?

חושם היה חמור רחוב. או לפחות ככה הוא הרגיש. חמורי רחוב, בדומה לחתולי רחוב, הם יצורים חכמים. כאלו ששורדים בכל מצב. הם תמיד יחפשו מה לאכול ותמיד יפלו בסוף על הרגליים. חושם היה נוהג ללעוס באיטיות את ערימת הירק שלו. היה עומד בפינת הרחוב הצדדי שליד שוק הפשפשים ולועס. שמש של תחילת החורף שילחה את קרניה הארוכות אליו, וחיממה את טיפות הגשם שנלכדו בין העלים שלעס.

חושם התבונן ברחוב ההומה. השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת ובני האדם שמילאו את הרחוב נראו ממהרים להגיע למקום מסוים, ואולי היו רעבים וחיפשו מזון? השאלה חלפה בראשו והמשיכה לנוע הלאה ממנו. הוא לעס. העשב היה טרי, וחושם שם לב שאישוניו נעצמים למחצה, מתרכזים בטעם הירוק. חושם לא ידע מה שמו, הוא רק שמע תמיד שאומרים לו "חוש שם", אז הוא חש שם.

פעמיים ביום התמלאה לה ערמת העשב שמולו. נראה היה שזה קשור לנוכחותו של נבון. נבון נהג לבלות עם חושם כמה שעות מדי יום. רוב הזמן ישב על העגלה שהייתה קשורה אל חושם, לפעמים היה קורא "דיו דיו" ומצקצק בשפתיו, וחושם ידע שזה סימן בשבילו להגביר את קצב הליכתו. הוא לא זכר למה ולא הטריד את עצמו בשאלה. נדמה היה כאילו כך היה מאז ומעולם.

לפעמים היה צריך להתאמץ יותר, כי נבון היה מעמיס משקל כבד על העגלה. חושם הרגיש את המאמץ בשריריו תוך כדי הליכה. זאת הייתה תחושה מאוד מוכרת ונוחה, היא הפעילה את מערכת הנשימה שלו, ומשום מה גרמה לו להרגיש שהוא יותר קיים. הוא לא ידע למה , וגם לא הרגיש חייב לדעת.

נבון, לעומתו, היה חייב לדעת הכול. כמה עולים הדברים, מה השעה, למי יש עגלה טובה יותר משלו ואיפה נמצאת אשתו עכשיו. את חושם זה הצחיק - הוא הרגיש עמוק בבטן מין זרמי חשמל שמרעידים את הקצוות הפנימיים של שערות הפרווה שלו (לפעמים זה כל כך דגדג, שהוא היה חייב לנעור בחוזקה).

חושם חש כי נבון מתכווץ כשהוא מוטרד מהשאלות האלו. לולא הן, נבון יכול היה להיות רגוע ומאושר יותר. אבל נבון היה נבון, וחושם היה רגיל אליו. והמורגלות הזאת עשתה לו נעים בלב וגרמה לו לחייך מדי פעם.

"איזה חמור אני?!", צעק לפתע נבון. "אני לא מאמין", הוא רקע ברגליו. חושם חשב שנבון מיד יזנק וירוץ בכל המהירות ויעצור רק כשייגמר לו הכוח. זה מה שהוא, חושם, נהג לעשות כשהרגיש פתאום בכאב עז. אבל נבון רק עמד שם. חושם הבחין שההילה של נבון נצבעת בכעס. הוא רצה לעזור ולא ידע איך. הוא לא ידע מה גורם לנבון להרגיש כך.

הייתה לחושם תחושת בטן שכל הענין קשור איכשהו לשאלות. זה סיקרן אותו והוא התבונן זמן מה בתחושה שבבטנו. כשהתחושה חלפה הצליף בזנבו על אחוריו (תמיד עשה זאת כשלא הצליח לחשוב על משהו טוב יותר לעשותו). הוא לקח נשימה עמוקה פנימה, נחירייו התרחבו, ונשף את האוויר בבת אחת החוצה בחוזקה. זה יצר צליל מעניין, שמצא חן בעיניו. אז הוא עשה זאת שוב.

נבון לא יכול היה לשים לבו אל מה שעובר על חושם. הוא היה עסוק במחשבות שהתרוצצו במוחו אנה ואנה, בניסיון לתת תשובות לכל השאלות שצצו שם ללא הפוגה. לפעמים הצליח לענות מהר על כל השאלות, אבל הן המשיכו להופיע שוב ושוב, כאילו לא ענה עליהן כבר. זה היה מתיש ומתסכל. חושם היה כה מתוסכל, עד שנלחץ והתחיל לפחד שהוא לא מספיק חכם. הוא נזכר שבבית הספר לפעמים היה נכשל במבחנים. השאלות שם היו תמיד כל כך שונות מאילו שהכיר.

המחשבה העציבה את נבון. הוא הסתכל על חושם וקינא בו. "מה רע לך בחיים, תגיד לי", שאל אותו נבון, "יש לך אוכל, אתה לא עובד מאוד קשה, אין לך משכנתה על הראש וגם לא אישה שמתלוננת שאתה לא מבין אותה בסוף היום".

חושם המשיך ללעוס את העשב שלו בתנועות ארוכות. הוא הרגיש שנבון פונה אליו, אבל לא ידע בדיוק מה הוא רוצה ממנו. "ואפילו שאתה קשור בחבל של מטר וחצי לא נראה לי שאתה סובל!", נבון המשיך לילל והטון שלו עלה גבוה.

חושם התבונן בו. הוא הרגיש שיש שם כעס. הוא בדק את התחושה ומצא ש"המון המון כעס" הוא הניסוח הנכון. כשהרגיש שהמילים מתאימות הרגיש גם פתאום הקלה. זה היה מוזר. לא חלפה שם אף מחשבה שהסבירה את הדברים, אז הוא פשוט חלף לו ליד הכעס של נבון, שהתחיל כבר להצטבר לערמה די גדולה על המדרכה.

נבון הסתכל על חושם וחשב לעצמו שחמורים הם לא מספיק חכמים. מיד קפצה במוחו השאלה האם הוא עצמו מספיק חכם. הוא קרס על המדרכה לתוך ערמת הכעס. הערמה התנדנדה והתעוותה קצת, אבל משהו בה התפוגג מעט. אי אפשר היה להתעלם מהעייפות שהרגיש. נבון חשב שהוא כבר לא חזק כמו פעם, והמחשבה הזאת הפחידה אותו.

"תגיד", נבון מע את עצמו שואל פתאום את חושם, "אתה לא מפחד אף פעם?". הוא נבהל. אולי אשתו צודקת והוא באמת משוגע. חושם סובב את ראשו אליו באיטיות ואמר: "אני כן". נבון הסתכל לכל הכיוונים. הוא לא האמין שחושם מדבר אליו. אולי לא שמע טוב.

הוא החליט לבדוק את העניין שוב, ושאל: "אז מה אתה עושה כשאתה מפחד?". חושם בלע את העשב שעמד בפיו. "אני פשוט מפחד", ענה החמור. נבון אמר לעצמו שזה לבטח חלום, עוד רגע הוא יתעורר, ובינתיים מצא עצמו משועשע מכל העניין.

"פשוט מפחד?", הוא שאל את חושם. אבל חושם לא ענה הפעם. "ולמה לא דיברת איתי אף פעם קודם?", הוא שאל. "כי לא שאלת אותי שום דבר שהייתה לי תשובה עליו", ענה חושם. "אז למה הפעם ענית?", התעקש נבון, ספק מבודח ספק המום. "כי התעניינת במה שאני חש", ענה חושם בפשטות, "ועל מה שאני חש אני תמיד יודע לענות".

נבון חשב על זה שכאשר הוא מפחד הוא חושב על זה שהוא מפחד, וכשהוא כועס הוא חושב על זה שהוא כועס. הוא הסתכל על חושם ונזכר שחושם לא "חושב על זה". הוא פשוט חש שם עכשיו את כל מה שקורה.

הוא שתק. הוא הרגיש את עצמות האגן שלו על המדרכה. הראש שלו היה נקי פתאום ולא באה בו שום מחשבה. זה אפילו לא הטריד אותו. הוא לא ידע למה, אבל משום מה הוא הרגיש שמח.

פורסם במהות החיים