התמקדות פנימה - המהות שבאימהות

המהות שבאימהות

מה שלא עשו 10 ימי ויפאסנה עשו שנתיים של הורות. מי אמר שאימהות זה לא רוחניות?!

עוד יום נגמר, אני קורסת אל הספה שבסלון. החושך כבר פרש את שמיכתו על העצים שבחצר, אבל אפילו הוא לא מצליח להסתיר את החום והלחות שיום הקיץ הלוהט השקיע באוויר.
"אני קרובה להתמוטטות", חולפת בתוכי מחשבה ונוסעת לה הלאה ממני.
בעודי מתבוננת בה, מופיעה אחותה: "בא לי למות...", ובת דודתה הקטנה לא מאחרת להגיח: "אין לי כוח לזה! כמה אפשר?...",
אני מסתכלת עליהן במבט מזוגג ומבחינה אט אט ברצפת החדר. א ל פ י צעצועים מפוזרים שם בערבוביה צבעונית מצועצעת שמבלבלת את הראיה ומעוררת בי בחילה.
ופתאום זה מכה בי: אני אמא לשני זאטוטים שמתחרים על תשומת ליבי כל הזמן. הניסיון להיות שם במאת האחוזים עבור שניהם סוחט ממני כל תחושה של שליטה שהייתה לי פעם על החיים שלי.

האגו שלי כועס!
הרצון שלי להקשיב להמיות ליבם, לרצונות שלהם, לדמיונות ולפחדים ולהעניק להם את היכולת להתמודד חזקים מול החיים עומד עכשיו רך ורפה מול האגו שלי. "הצילו", שואג האגו שלי בכעס, "אני לא מכיר את מי שהפכנו להיות... מתי נקבל קצת זמן לעצמנו? לא כדי לישון או לאכול או לעבוד, אלא כדי להיות! כדי למצוא שוב את האיזון, לנשום, להיכנס פנימה, לסדר את כל הכאוס שנמצא שם על רצפת הסלון הפנימי שלי ולהקשיב. להקשיב, עד שניתן יהיה לשמוע שם שוב שקט. רגיעה. מקום בטוח ומוכר, להיות שוב אני. או.... אז, אז אוכל לבוא שוב אל היומיום שלי עם הילדים מתוך סבלנות, אמפתיה ומודעות שנוכחת בכל רגע, חשה את המתרחש, רגישה לכל ניואנס, לכל מבט מקנא, לכל חשש מפני הזר והשונה, מכילה את הצורך האינסופי בבדיקת הגבולות וטעונה בהרבה פידבקים, מגע, צחוק קלילות ושמחה של ילדים.

לפני שהיו לי שני ילדים היה לי רק ילד אחד.... כשהיה לי רק ילד אחד אז לפרקים הייתי מקדישה לו זמן איכות משותף על השטיח או שהייתי מנסה לבצע את משימות הבית השגרתיות תוך כדי כך שאחוזים מסוימים מתשומת הלב שלי התרכזו בלדאוג שהוא לא נופל/ מסכן את עצמו/בוכה/ מרגיש לבד/ או סתם משועמם... עכשיו כשיש לי שניים, אבדה איזו אינטימיות שהייתה באחד על אחד וכעת עברנו להתנהלות משותפת שמשאירה אותי חצויה בין שניהם.

אז במקום ארוחת ערב משפחתית בהרכב מלא סביב שולחן יש לפעמים הורה נפקד שמנסה לעשות את הקסם הזה, שצווחות של בכי יהפכו לשינה עמוקה ומתוקה, ובעיקר ארוכה...
ובמקום פאזל ענק שמפתח לנו את המוטוריקה והדמיון יש לנו 100 חלקים מסוכנים שאפשר לבלוע ולהיחנק מהם... ופעילות משותפת הפכה להיות עזרה ברחיצת התינוק, או "תביא לי חיתול מהמגירה... "אוי חמוד שלי, אתה יכול לעזור לחפש איפה נפל המוצץ?....."

פעם הייתי רוחנית
לפני שנשאבו לי החיים הייתי מ'זה רוחְנית... הייתי הולכת לסדנאות של מודעות עצמית. חיפשתי את הדרך להיות מרוצה מהחיים שלי, מהגוף שלי, מהבחירות שלי, ומעצמי. היום יש לי הרבה פחות זמן להתבונן בכל פרט. אם המכנסים עולים עלי בבוקר, ואין עליהם כתמי פליטות, שאריות של שליכטות של נזלת, או ארגזי חול קטנים שנאספו להם במכפלת - אני לובשת אותם. יש הרבה פחות זמן לחשוב מה כדאי לחשוב, והרבה פחות רצון ליזום פעילויות ותוכניות מיוחדות. אין בכך צורך: הפעילות יוצרת את עצמה כל רגע מחדש והיא דינאמית ובלתי צפויה, ולעיתים נמשכת אל תוך הלילה עם הרבה אקשן... כל חריגה מהלו"ז הקבוע טומנת בחובה סכנה של אובדן הדרך כולה, ומי יודע כמה זמן ייקח למצוא מחדש את השביל...

זמני המדיטציה המקודשים שלי בוטלו, ובמקום לעשות יוגה מרגיעה אני מרגיעה את עצמי, שפעילות גופנית יכולה להסתכם גם בסחיבת מאומצת של פעוטות מקצה המגלשה שוב אל תחילת הסולם 30 פעם רצוף. במקום נשימות אני עושה פווווווווווווווו על חביתות חמות. הרפיה מתרחשת בדיוק בשנייה שהגוף שלי מקבל רשות לצנוח אל המזרון ומסתיימת הרבה לפני שהוא פוגש אותו.

אחרי 15 פעמים שאני מתעוררת באותו הלילה אני שוכבת במיטה מרוקנת ממחשבות לא ישנה אבל גם לא ממש ערה (מצב שאליו שואפים להגיע בכל תרגול רוחני). היכולת לקום בפעם ה-20 באותו הלילה, ועדיין לאהוב ללא תנאים, ולהיות מלאת אמפטיה כלפי ישות אחרת, נפרדת ממני, שמבקשת ממני לוותר על הרצון העז להישאר במיטה ולהרשות לאישונים להיסגר רק לעוד רגע, מאתגרת את יכולת הנתינה, ומביאה אותה אל הקצה של הקצה.

להיות אמא זה זה לא רוחני?!
בתוך כל אלו, בעומק הספה, בסיומו של ערב מהביל ומבהיל, אני מגלה פתאום שלהיות אמא זה להיות "האִמְ- אמא של הרוחנית" זה מוציא ממני את היכולת להקשיב במקביל אל השכל שלי, שאומר מה צריך לעשות כדי לארוז תיק, להעיר, להלביש ולהוציא שני זאטוטים רדומים תוך חצי שעה בבוקר מהבית, ואילו הרגש שלי מסמן לי, מתי לתת להם לחרוג מכללי הבית ולוותר, כדי שזאת תהיה חוויה נעימה עבורם.

גיליתי, שאני יכולה להיות ערה ליותר מדבר אחד בו זמנית – יכולת שאנשים מפתחים על ידי תרגול טכניקות כמו אומנויות לחימה, תקשור, יוגה, ומדיטציה, ומתאמנים שנים כדי להגיע למיומנות טובה.

מצאתי, שאני מסוגלת להרים מופע פנטומימה חי שמפיג שעמום, שכמעט והפך למלחמת אחים עם נפגעים בשני הצדדים... שקיים בי מעיין שפע יצירתי המאפשר לי על סף איבוד העשתונות לשלוף סיפור דמיוני, שגורם להם לגעות בצחוק בלתי פוסק, רק מפני שהוא כולל בתוכו סיטואציות ודמויות מוכרות מחיי היומיום, אבל בסדר הפוך או במשחק תפקידים אבסורדי (הגננת הפכה תינוקת. המוכר במכולת הפך להיות הרופא, ושמנו את הכלבה במנשא (במקום את התינוק...)

גיליתי שאני מצפה הרבה פחות, כי אני מודעת לכך שממילא אני לא שולטת בזמן, במצב הרוח ובאפשרות של שינוי התוכניות. במקום זה אני ערה ומתבוננת, קשובה למה מתאים בכל רגע, וגמישה הרבה יותר. נוכחת בכאן ובעכשיו, וממתינה בסקרנות לראות מה יביא הרגע. רגישה אל התחושות, קשובה אל האינטואיציה, ומרשה לשכל לנהל את המערכה כולה. מאוזנת.

אני סוף סוף מתמסרת. תמיד היה בי איזה צורך עז לבעוט: במוסכמות, במסגרות, בסמכות. עכשיו אני הסמכות. ובתור מסגרת אני נזהרת שלא להגיב לכל בעיטה, אלא לקבל אותה באהבה ולדעת שהיא חלק מהאגרסיה הטבעית שיש בנו כבני אדם ולא משנה בני כמה אנחנו.

מה שלא עשו 10 ימי ויפסנה, עשו שנתיים וחצי של הורות: כי כשקשה במיוחד - אני מזכירה לעצמי, שזה זמני. הכל זמני ובר חלוף, הלילה לא ישנתי כמעט אבל מחר מי יודע – אולי ירוץ אלי מתוק מתוק כזה משער הגן בזרועות פתוחות וחיוך ממיס וישיר לי: "אמא יקרה לי יקרה... סיר קטן אסירה לך כי אני אואב אותך, מאוד מאו-אוד. מאוד מאוד", ואני אתמלא עד גדותיי בהכרת תודה ליקום, למי שברא אותו ולכל היש, רק מפני שזכיתי לראות את האור. האור שממלא את 68 הסנטימטרים האלו של אהבה צרופה אלי, תמימה ונאיבית, שנוטעת בי תחושה של משמעות אמיתית לחיי.

פורסם במהות החיים