התמקדות פנימה - רוחניות

מה יותר מפחיד, להיכשל או להצליח?

על המניע האמיתי לעשייה מעבר להצלחה או כישלון

זה כבר כמה זמן שענבל מצליחה להתמודד יפה עם חרדת הכישלון שלה. בחיים של ענבל הפחד להכשל מועצם מעצם הבחירה המקצועית שלה להיות על במה. בלילות מלווים אותה כבר שנים חלומות זוועה, בהם היא שוכחת טקסטים, מסתבכת מאחורי הקלעים ולא מוצאת את הכניסה לבמה, לא מגיעה בזמן ומספספת את תפקיד חייה.

כדי להתמודד עם חרדת הכישלון ענבל מתכננת כל פרט בחיי היום יום שלה. היא משננת טקסטים, צובעת מסגרות של זמן עבור פעילויות ואם הדברים לא זזים כפי שתיכננה היא חשה אובדן שליטה וחוסר אונים, ומהם הדרך אל החרדה היא קצרה ותלולה.

מדי פעם עולות אצל ענבל השאלות למה זה כל כך קשה לה. למה היא צריכה את זה והאם היא שלמה עם הבחירה המקצועית שלה. במקביל לעיסוקה כשחקנית ענבל גם מציירת, שרה, רוקדת ומביימת. עינה המבקרת תמיד פקוחה והיא בוחנת בדקדקנות כל הזמן ובכל תחום את ביצועיה.

ענבל מרגישה שהחרדה משבשת את היכולת שלה להוציא מתוך עצמה את הפוטנציאל המקסימלי של מה שהיא יכולה לתת. היא מגיעה אלי בשעת משבר: היא איבדה את האמונה שלה שהיא באמת מסוגלת לשיר. היא מדברת על החששות שלה: מה יקרה אם הדיסק שהיא עובדת עליו יהיה כשלון מוחלט?

לחרדה יש מין אופי כזה שהיא מזעזעת את העולם הפנימי ומרעידה את האדמה מתחת לרגליים. לפעמים אני מרגישה שיש לנהוג עם חרדה כפי שהיא נוהגת איתנו: לזעזע אותה מין היסוד. לערער את עצם הסיבה לקיום שלה. להחזיר לה פעם אחת ולתמיד עבור החוויה שהיא מספקת לנו. עין תחת עין שן תחת שן.

"למה כל כך חשוב לך להצליח?" אני שואלת את ענבל, "מה זה בעצם משנה?"
"מה זאת אומרת?", עונה ענבל, "זה הייעוד שלי, זה מה שבאתי לעשות כאן בעולם הזה, ואני רוצה לעשות את זה על הצד הטוב ביותר."
"בואי נניח לרגע שאת מאוד מצליחה", אני מציעה לה, "ואת מממשת את הייעוד שלך והקליפ שלך מוקרן כל היום בערוץ 24, את בטוחה שזה מה שיהפוך אותך למאושרת? אולי תראי את עצמך שם על המסך ועדיין לא תאהבי את מה שתראי. אולי תרגישי שזה בכלל לא אַת והייעוד שלך האמיתי הוא בתיאטרון או באומנות או בבימוי?"

ענבל מביטה בי מבולבלת. היא מפנה ממני הלאה את מבטה ומהרהרת. לאחר שתיקה ארוכה נשמע קולה, שקט מאוד ומהוסס: "אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת. כי אם זה לא יעשה אותי מאושרת אז מה כן!?!?!", עכשיו קולה נשבר והייאוש – תוצאה של מאבק פנימי ארוך שנים ומתיש פורץ ממנו החוצה.

"בואי נבחן רגע את איך שאת מרגישה לגבי מהו הייעוד שלך", אני מציעה כשענבל נרגעת,"מה משותף בכל תחומי העשייה שלך שיש בו תחושה של ייעוד?"
ענבל שקועה בתוך החוויה האישית שלה. היא משייטת בתוך עולם העשייה שלה, נעה מסצנה לסצנה, נוגעת לא נוגעת בתחושות שכל תמונה מעבירה בה. היא מתבוננת בחיים המקצועיים שלה ומחפשת בתוכם את מה שבאמת באמת מתחבר אליה. תוך כדי כך היא דואגת לבחור עכשיו לאט לאט את המילים המדוייקות: "האומנות. היצירה. ההשפעה שיש לה על אנשים."
היא מרימה אלי את המבט ומסמנת לי על ידי כך שהמסע הקצר שלה פנימה הסתיים.
"אז את אומנית, יוצרת, שהייעוד שלה בחיים הוא לעורר השראה באחרים?", אני שואלת
"כן, בדיוק", ענבל מתרווחת בכורסא כאילו סיימה עכשיו תרגיל אימונים קשה.

"אז אם ככה, ההשראה שתעוררי באנשים היא זו שתגרום לך סיפוק אמיתי?", אני בודקת איתה שוב,
"כן", עונה ענבל בהחלטיות. התשובה שלה נשארת שם, כמו סימן שאלה, תלויה באויר החדר. משהו במערבולת הפנימית שהיא חשה משתנה עכשיו. עוד לא ברור לה בדיוק לאן זה לוקח אותה, אבל היא יכולה לחוש שמשהו שם אצלה עכשיו מעט משוחרר יותר, אוורירי, וקצת יותר נינוח.

"זה משחרר", היא ממלמלת לעברי, מהורהרת, "זה מסיט את כובד המשקל מהשאלה אם אצליח או לא, או האם אני מספיק טובה או לא, וממקד אותי בשאלה מה עשוי לעורר השראה אמיתית באחרים, וזה שונה לגמרי."ואחרי שתיקה קלה היא מוסיפה: "אני יכולה לגשת עכשיו אל היצירה ממקום אחר לגמרי, מתוך הקשר שונה לחלוטין." היא מניפה את ראשה אחורה, עוצמת את עיניה ונאנחת, כשהיא מתיישרת ופוקחת את עיניה אני מבחינה באיזה ניצוץ שלא היה בהן קודם. היא מחייכת אל קהל דמיוני ואני מניחה לה לחוות את הסצנה שהיא מביימת עבור עצמה, מתבוננת בה ונדמה לי שאני יכולה ממש לראות איך היא מתמלאת בהשראה מהאפשרויות החדשות שהיא בוחנת עכשיו.

"את הנשמה שלי זה בכלל לא מעניין אם אצליח או לא", היא אומרת לבסוף מפתיעה את עצמה וגם אותי, "היא באה ללמוד כאן שיעורים. אין לה עניין בהצלחה או כישלון, זה בכלל לא משנה לה. היא רק מעוניינת בתוצאה של הלמידה, וזה יכול לקרות בין אם אצליח או אכשל, בין אם אהיה שחקנית או בימאית או זמרת." היא עוצרת שם ולוקחת נשימה עמוקה, ואז מוסיפה: "ולכן מה שמשנה באמת הוא איך אני עושה את כל אילו ומאיזה מקום אני מגיעה, ולא מה אני עושה וכמה טוב אנשים אחרים יחשבו שזה."

המילים של ענבל מרגשות אותי. התובנה שלה מהדהדת בתוכי ולוקחת אותי לרגע אל תוך תוכי פנימה. אני מרשה לעצמי להתבונן בשאלה מאיזה מקום אני מגיעה לעשייה הטיפולית שלי, והאם אני תמיד זוכרת שהייעוד שלי הוא מעבר להצלחה או כישלון שלי כמטפלת. אני מודה לענבל על המקום שהיא מעוררת בי להתבונן בו, ומהרהרת עד כמה כולנו בנויים בסופו של דבר באופן דומה.

"איזה ביזבוז אנרגיה", ענבל פולטת בכעס לעברי, "אני פשוט לא מאמינה שהזעתי כל כך הרבה זמן על הדבר הלא נכון! אני פשוט לא מאמינה!", הניצוץ בעיניה של ענבל הופך ללהבה של כעס שחורכת את בשרה וממלאת אותה בכאב."

"אני שומעת מקום של ביקורת שמדבר עכשיו מתוכך?" אני שואלת אותה בחיוך.
ענבל נאנחת שוב ופולטת אויר, מתח שנצבר וחיוך קטן, מריר כזה, ששייך רק לזוויות של הפה.

"האם התובנה שהגעת אליה יכולה לענות על השאלה הזאת?" אני מציעה
ענבל בודקת, היא מוצאת שמה שחשוב לנשמה שלה הוא רק שהשיעור נלמד. מנקודת המבט הנשמתית שלה לא היה בתהליך הזה שום בזבוז זמן או אנרגיה. היא מופתעת לשמוע בתוכה שתהליך הלמידה שלה מתנהל בדיוק כפי שהוא צריך להתנהל.

אני יכולה לדמיין איך החרדה שלה, שיסודותיה התערערו, מפנה מקום להקשבה טהורה ובלתי מופרעת פנימה. הצלילים הנקיים הבוקעים ממנה מכוונים אותה לממש את יעודה ולהתכוונן לתפקיד חייה האמיתי. התפיסה המוטעית שלה לגבי המטרה והמהות של העשייה שלה, הסיטה את תשומת ליבה להשקעה במקום הלא נכון, ויצרה חסימות גם ביכולת שלה לבטא את כישרונה האומנותי ואת היצירתיות שלה. ביני לבין עצמי אני תוהה אם עכשיו גם ההצלחה תבוא לה בקלות והאם התובנה המשמעותית שגילתה בתוכה היום תשרוד את הטלטלות שהצלחה כזאת יכולה ליצור.
ב ה צ ל ח ה . . . אני לוחשת אליה בליבי בתפילה שקטה. . .