התמקדות פנימה - כשהקול הפנימי אומר לאאאאאא...

כשהקול הפנימי אומר "לאאאאאא"...

כשמבקשים ממנו טובה – יואב, כמו שאומרים, נגנב. והוא בכלל איש טוב ונדיב וחבר נהדר. אז מה קורה כאן? נגה מיבר לוקחת אותו לסיבוב במכונת כביסה, תולה איתו על החבל מילים כבדות, מגהצת ומקפלת איתו, עד שהוא מפסיק להרגיש מנוצל
שמתם לב פעם לתגובה הטבעית של ילד שנופל ומקבל מכה? גם אם היא די חזקה, פעמים רבות הוא פשוט ממשיך הלאה ללא בכי או סימן לכאב. סביר להניח שהחבטה קצת כאבה, אבל ילדים קטנים לא מבזבזים זמן רב בלחשוב על מה שקרה, או להרגיש רע בגלל זה. המכה שקיבלו לא הופכת בן רגע את העולם שלהם למקום עוין ומאיים. מהר מאוד הם שוכחים ועוברים הלאה.

כשאני מוצאת דוח חניה על שמשת הרכב שלי, או כשאני מגיעה לסניף הבנק ומוצאת שאיחרתי והוא כבר סגור, אני יכולה להיכנס ל"מצברוח" ולהישאר איתו לפעמים יום שלם. מה קורה לנו בדרך שבין ילדות לבגרות שהופך אותנו לנוקשים כל-כך? מה אנחנו יכולים לעשות כדי להחזיר לעצמנו את אותה פשטות וקלילות?

יואב מצא שבכל פעם שמישהו מתקשר אליו לבקש איזו טובה מתעורר בתוכו אינסטינקט אוטומטי שזועק: "ללללאאאא". המתקשר יכול להיות חבר טוב, בן משפחה אהוב או חברתו לחיים, ובכל זאת ה"ללללאאאא" הזה בוקע בקול חד וחזק ומשאיר אותו מתוח ונבוך.

כמעט תמיד נמנע יואב מלבטא את ההתנגדות הזו שעולה בו, מכיוון שהוא שואף להיות אדם טוב ונחמד ולמצוא חן בעיני אחרים. הוא בולע פנימה את הקול הזה שמתעורר בתוכו, אך העניין מעיב עליו מאוד, ביחוד מכיוון שיואב מטבעו אוהב לעזור לאחרים ויש בו יכולת נתינה גדולה.

כשהתבוננו במה שקורה בתוכו בסיטואציה הזאת, ראינו שזה קורה לא רק כאשר יואב מתבקש לעזור למישהו אחר, אלא גם כשמישהו בא לבקר אותו בהפתעה. גם אם מדובר במישהו שהוא אוהב מאוד.

יואב כמעט ולא יכול לראות מה מביא את ה"לא" המחריד הזה שצץ בתוכו. "זה פשוט כמו אינסטינקט", הוא אומר, "זה כאילו מישהו מבהיל אותי - אני מיד מתכווץ". אנחנו נשארים עם המלה "מבהיל" תלויה בחלל החדר ומרשים לעצמנו לחוות את המשמעות שלה עבורנו. "אִיום", יואב מוסיף, "אני מרגיש מאוים", ואנחנו תולים את ה"אִיום" בסמוך ל"מבהיל" כמו שני פריטי לבוש על חבל כביסה. מרשים להם להתנופף ברוח.

יש משהו מאוד משחרר בדימוי הזה של מילים כבדות שתלויות כמו כביסה על חבל. יש בזה גמישות וקלילות. אנחנו יושבים שם מול הכביסה מעט. יואב מגלה שגמישות וקלילות משחררות אותו מעט מה"לא" ההוא, אבל עדיין לא לגמרי. אנחנו מחפשים מילה נוספת שניתן יהיה לתלות על החבל ליד "אִיום" ובסמוך ל"מבהיל", שתאפשר את סוג החופש אותו יואב מחפש. אנחנו בודקים מספר מילים ובסופו של דבר מוצאים את "זהירות!", שעושה את העבודה.

יואב מתבונן בתמונה שיצרנו וחש שהיא לא שלמה. הוא מרגיש ש"זהירות!" מהווה שם כללי לסל לא קטן של כביסה מלוכלכת, והוא מחליט להוציא אותה ולנבור בה: "כשמישהו מפתיע אותי או מבקש ממני משהו", הוא מספר, "אני ישר מתחיל לחשוב: מה הוא רוצה ממני? אולי הוא רוצה לנצל אותי? מה, הוא חושב שאני פראייר? אם אני אעזור לו זה יבוא על חשבוני? ומה עם הדברים שאני רוצה לעשות עכשיו? ומה אם לא מתאים לי עכשיו?". ועוד ועוד פריטי זהירות מסל הכביסה של יואב נשלפים ונתלים כלאחר יד על חבל הכביסה שלנו.

כשיואב מסיים אנחנו מתבוננים בתמונה שנוצרה ושואלים איזו תחושה היא יוצרת. יואב מרגיש כי חבל הכביסה כורע תחת הנטל של מגוון הפריטים הכבדים שתלויים עליו. אנחנו מפנים את תשומת ליבנו אל הגוף ואל התחושה הפנימית, ויואב מופתע לגלות שחבל הכביסה אולי כבד, אבל סל הכביסה שלו ריק והוא חש קליל ונינוח.

יואב רואה עכשיו שכאשר הוא מקשיב אל תוכו פנימה ושומע את הקול שקורא "זהירות!", הצורך האינסטיקטיבי לומר "לא" נעלם. במקומו מופיעה הזדמנות, אפילו לרגע קט, לבחון את השאלה האם רוצים לנצל אותי או לא, והתשובה לשאלה הזאת לרוב שלילית. יואב מוצא את החופש שחיפש.

יואב מרגיש עכשיו שהוא מאיר בפנס על השביל בו הוא צועד. הוא מביט אחורה ורואה איך פעם, בתור ילד, השאלה אם רוצים לנצל אותו בכלל לא הופיעה. הוא מתחבר לתחושת הקלילות שהיתה לו אז כילד. הוא מתבונן בילד שהיה ומבקש לעשות איתו הסכם - הילד שבתוכו יזכיר לו תמיד איך החיים נראו לפני שהוטבעו בו אותן שאלות חשדניות. כך נשאר יואב, לכמה רגעים, משוחרר מהפחד שמנצלים אותו. הילד שבו מחייך בהסכמה וחוזר מעונג לעסוק במשחקיו. אותו ילד יבצע את משימתו בשמחה ובטבעיות, מבלי לחוש שהבקשה של יואב לוקחת משהו ממנו.

יואב מתרווח בכורסתו ופולט: "ילדים אולי לא מתחרבשים עם עצמם כמונו, אבל הם לא יכולים לחוות את החוויה המדהימה של לנקות כביסה כל כך מלוכלכת. ובכל זאת, יש כל כך הרבה שאנחנו יכולים ללמוד מהם".

יואב מתרומם מכורסתו ואנחנו צועדים יחד החוצה, בין חבלי כביסה הדמיוניים. המילים להן הוא זקוק כבר מגוהצות ומקופלות בקפידה בארון הפנימי של נפשו. הוא נושא אותן איתו ומרגיש שהן ישרתו אותו כשיופיע הצורך. הן חסרות משקל והן מאפשרות לו לגעת באותן קלילות ופשטות שהיו לו כילד. ברור לו שזאת לא הכביסה האחרונה.

התמקדות הינה טכניקת התבוננות והקשבה אל העולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה פנימה אל החוויה האישית של כל אחד מתוך תפיסה שכל מה שנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות הפנימיים שמדברים אלינו מתוכנו, אותם מקומות שמבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ומיוחדת ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך. התמקדות הינה כלי טיפולי המאפשר לבוא במגע ישיר עם עצמנו, ניתן לשלבו עם טכניקות נוספות.

פורסם במהות החיים