התמקדות פנימה - לידה והריון

הַמַתָנָה שֶׂבַּהַמְתָנָה

למה כולם רוצים לראות את ההריון שלי כבר מסתיים? מה מקשה עלינו לתת לתהליכים פשוט להתרחש?

סוף חודש תשיעי. אני מתהלכת באיטיות. שמה לב לכל צעד. תשומת הלב שלי מופנית פנימה. יש משהו נעים בהתכנסות הזאת, בצורך להיות באמת רק עם עצמי, עם הגוף, עם החיים שפועמים וזזים בו. אני מוצאת שהעגלגלות והרכות נעימות ומרגיעות. רשימת המטלות שלי הושלמה, בעבודתי כבר קיימתי את כל פגישות הסיכום והסיום, וכשאני מתבוננת אל תוכי אני מוצאת שלווה, צפייה מתוקה וריפיון נינוח. אני מניחה לכל אלו לצייר חיוך שליו על שפתיי ומתענגת על התחושות.

כשאני שומעת בפעם השלישית באותו היום את המשפט: "נו... תלדי כבר!" אני מתחילה לחשוב שאולי משהו לא בסדר אצלי.
חברה קרובה, השכנה ממול ואפילו הירקן שאני קונה אצלו... לכולם כבר קשה מנשוא הצפייה. אולי אני אמורה להיות חסרת סבלנות, ולרצות ללדת כאן עכשיו ומיד?... האם אני אמורה לסבול מכובד המשקל? מפחדים? מכך שכבר אי אפשר לישון על הגב ובטח לא על הבטן?
לא שכל אילו אינם קיימים ונוכחים אבל אני מתקשה להודות שאני סובלת.
על כף המאזניים, מול כובד המשקל עומדת הכבודה עצמה אותה אני נושאת בקירבי, והכבוד הרב שנפל בחלקי לשאת אותה. מול אלו, כבד ככל שיהיה, כל דבר מרגיש קל...

אני מנסה להבין למה אנשים רוצים לראות את ההריון שלי כבר מסתיים.
גם אני סובלת לפעמים מחוסר סבלנות. יש תהליכים שאני כבר לא יכולה לשאת שאינם מסתיימים כבר.
קרה לכם פעם שאכלתם עוגה מצוינת או קראתם ספר מעולה, וכל כך התענגתם עליהם שהזדרזתם לסיים אותם, אולי כדי שלא ימאס לכם וישאר לכם בפה טעם טוב? או אולי אתם מאילו שלוקחים כל ביס או קוראים כל דף לאט לאט, כי אתם לא רוצים שהתענוג יסתיים? בשני המקרים בסופו של דבר, התחושה העיקרית היא חשש מאובדן ההנאה, מהסיום, במקום להניח לחווית ההנאה הצרופה להתפשט בתוכנו.

לרובנו קשה להכיל תהליך שטרם הושלם.
באוטומט שלנו אנחנו שואפים לסיים דברים, רוצים לראות את הדברים מוגמרים ושלמים. להיות אחרי. חוסר הודאות לגבי מראהו של סוף השביל, חוסר השליטה בטיב התוצאה, והספק האם זה שווה את הדרך, כל אלו מציירים ערפל דק שמסתיר את שדה הראיה, מפחיד ומנסר בליבנו שאלות שאלות על אמונה, על כדאיות ועל הדרך הנכונה עבורינו.

"מקום רע מאוד:
מקום לחכות.
כי שם רק מחכים...
מחכים לרכבת, לגשם, לקור,
מחכים בישיבה או עומדים בתור,
מחכים למכתב, מחכים לבשורה,
מחכים שתצמח על ראשם שערה,
מחכים ל"כן", מחכים ל"לא",
כל אחד מחכה לעיניין שלו.

לפגישה חדשה, לערב חג,
חכה מחכה לתפוס איזה דג,
מחכים לרוח שתעיף עפיפון,
לדוד שיבוא, לצלצול טלפון
שימריא המטוס, שירתחו כבר המים,
אנשים מחכין לזוג מכנסיים,
לעוד הזדמנות, לשרשרת פנינים,
מחכים, מחכים, ממתינים, ממתינים."

מתוך: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!/ דוקטור סוס

אנחנו חיים בעולם שכזה: אנחנו אוכלים פירות שלא ממש נקטפו כשהם בשלים. הילדים שלנו הולכים לפעוטונים בגיל כמה חודשים, לא ממש כי הם בשלים למסגרת חברתית של ילדים נוספים, גננת והפעלות חינוכיות, אלא כי אנחנו צריכים ללכת לעבודה. אנחנו קונים בית ונכנסים לגור בו לא ממש כשהוא שלנו, אלא כי התחייבנו לשלם משכתנתא ל25 שנה לאיזה בנק, כשאין לנו מושג בכלל אם נוכל לעמוד בזה. אנחנו רוצים להתחתן בגיל מסוים לא ממש כי מצאנו עם מי, אלא כי אנחנו מפחדים להשאר לבד מאחור...

"כאשר הפרי בשל הוא נופל מהעץ בעצמו.
רגע אחד הוא תלוי בחוט השערה מענפי העץ, מתפוצץ ממיץ, ברגע הבא הוא נופל –
לא משום שהוא הוכרח ליפול או שעשה את המאמץ לקפוץ, אלא משום שהעץ הכיר בבשלותו ופשוט שחרר אותו".

אושו

אני מאמינה בלב שלם שכשמשהו נכון הוא פשוט קורה.
אם משהו אינו מגיע או קורה כנראה שישנה סיבה לכך, כנראה שמשהו עדיין לא בשל.
זה לא אומר שזה לא יקרה, זה גם לא אומר שלא מגיע לי או שמשהו לא בסדר. זה פשוט אומר שיש תהליך שקורה עכשיו שטרם הושלם. כשיושלם התהליך יתממשו הדברים ללא מאמץ וללא קושי. לרצון עז שאינו יכול לשאת את חוסר המימוש יש טעם של בוסר. להתמסרות ולהסכמה המלאה להיות בתהליך, לחוות אותו עד תומו ולהפיק ממנו לימוד והנאה מעצם הצעידה במסע, יש טעם מתוק של פרי בשל, עסיסי ומתפצפץ בין השיניים.

וכפרי האדמה, כך גם פרי בטני, יגיח בזמן המתאים לו ביותר, כשיסיים להבשיל, להתפתח, ללמוד וללמד את כל מה שיש לו בתהליך הזה.

פורסם במהות החיים