התמקדות פנימה - האיש שחשב שהוא לא מרגיש

האיש שחשב שהוא לא מרגיש

אבינועם לא מרגיש שום דבר. כך הוא מעיד על עצמו. הוא לא נוטה להיות עצוב, אבל גם לא שמח באופן מיוחד. אין לו תלונות כלפי החיים. "החיים בסדר", הוא אומר, "לא משהו מיוחד אבל גם לא רע". באופן כללי נראה שהמהמורות היחידות בחייו מסתכמות במשימות טכניות שיש לבצע תוך זמן נתון. מאוד רציונאלי. אפילו כשהיה מעורב בתאונה בכביש וסכנה ממשית הופיעה, לא חווה פחד או בהלה, רק אדישות סתמית וקור רוח מחושב.

הרבה אנשים היו מתקנאים באבינועם. כביכול, החיים שלו קלים. תלאות היומיום אינן מדירות שינה מעיניו בלילה, ומה שיכול היה לעצבן מאוד מישהו אחר, לא גורם לאבינועם אפילו למצמץ.
"זה נהדר, לא?" אני שואלת את אבינועם בטון ר- ציני,
אבינועם נע באי נוחות בכיסאו. הרציונל שלו, שמנהל את החיים שלו ושולט בהם ביד רמה ממהר להגיב שכן, אבל הוא עוצר את נשימתו לרגע, מהסס, ולבסוף פולט את האוויר בבת אחת ואומר "אני לא יודע".
"אני לא בטוח שככה הכי נכון לחיות" הוא מוסיף,

סימן השאלה שעל פני מזמין את אבינועם לפצוח במונולוג על החיים. הוא מצייר בפני את העולם דרך נקודת המבט שלו. המכחול שלו זה הרציונל והוא משתמש בו כדי להסביר לי שההיגיון הוא הסרגל הראשי בחייו, ביחס אליו נמדד הכול. אין לו צורך ברגשות כיוון שאין כל טעם בהם, זה הכי נכון ככה. הכי אמיתי. הכי אובייקטיבי. ובכול זאת משהו חסר. הוא לא בטוח מה.
"זאת בחירה, לחיות ככה, לפי הגישה הזאת", אני מגיבה כשהוא מסיים, "כשהרציונל הוא היחידי שמקבל לגיטימציה ובלעדיות על קבלת כול ההחלטות. לבחירה הזאת יש יתרונות אבל גם חסרונות"
"חסרונות?", שואל אבינועם, "אילו חסרונות?"

אני מתבוננת בחפצים שנמצאים בחדר סביבנו, עיני נחות על ארונית הספרים שמצאתי פעם זרוקה לצד הכביש. נזכרת איך גררתי, תיקנתי, שייפתי, צבעתי, ושוב צבעתי עד שהתקבלה התוצאה הסופית. אני נוגעת לרגע בחיבור שהיה לי עם החפץ הזה, עם ההתלהבות שבזיהוי הפוטנציאל שהיה בו. עם השמחה שבעשייה היצירתית, עם הסיפוק שבתחושת ההתאמה המדויקת של התוצאה הסופית. אני משתפת את אבינועם במה שקורה לי באותו הרגע, מתארת לו אילו תחושות מתעוררות בי. מרשה לתחושות הנעימות שהחיבור הזה מעורר בי לקבל ביטוי.
אני מחייכת חיוך קטן של עונג, "זאת תחושה מאוד טובה. והגוף שלי שותף לה ונהנה ממנה. שום רציונל שבעולם לא יכול היה להביא אותי לזה.

אבינועם בוהה בי מהורהר. הוא מביט בארונית הספרים שבחדר. עבורו היא סתם חפץ זר. גם סוג החיבור הרגשי שלי אליה זר לו.
"יש הרבה תחושות מענגות, נפלאות ונהדרות. התרגשות, התלהבות, התאהבות", אני מוסיפה. אני מוצאת בתוכי מקום עצמתי שחש עכשיו את המילים הללו. את התחושות הללו. ואת החיבור בניהן.
אבינועם נראה מעט נבוך. עיניו חוקרות את הרצפה, כמו תרות אחר פיצוח שדר לא מובן.
"אבל אני פשוט לא מרגיש דברים כאלה. אין לי את זה!", אבינועם מעט מתוסכל מטה שוב את גופו קדימה, "רגשות לא מתעוררים בי. אולי כי אני לא יכול. או כי אני לא חייב. או אולי פשוט כי אני לא כזה. כן, כנראה שאני פשוט לא כזה." אבינועם נשען אחורה, מרוצה. משאיר אחריו עוד משוכה ששוב עזר לו ההיגיון לעבור.

"סביר להניח שכילד חווית הרבה יותר תחושות ורגשות. ילדים מפחדים, שמחים בוכים וצוחקים ללא עכבות",אני מעירה. "יתכן שבמהלך החיים התפתחה העדפה לחשיבה לוגית על פני החוויה הרגשית".
אני בודקת עם אבינועם האם יהיה מוכן לטייל במחוזות חדשים ובלתי מוכרים. האם יהיה מוכן להתנסות בחוויות תחושות ורגשות שיתכן שלא ידע להסביר ולהבין, ולו רק כדי לבחון האם הוא מפספס משהו. אבינועם מכחכח בגרונו, מביט בי וברצפה ושוב בי, עד שלסוף פולט חלקי משפט מקוטעים: "אני לא בטוח, נראה לי ש... אולי. בסדר. טוב"

אני שואלת את אבינועם האם הוא מוכן לעצום מעט את עיניו ולנסות יחד לראות מה יצליח לחוש. אבינועם מחייך אלי במבוכה. לפתע הוא מוצא את עצמו חושש. הוא מוטרד שאולי לא כדאי להתמסר להרפתקה הזאת. הוא מסביר לי שאולי אם ירשה לעצמו לחוות משהו, יגאו בו הרגשות ויתפרץ בתוכו איזה סכר שלא ניתן יהיה לסגור מחדש. מספר טיעונים מאוד רציונאליים מרפדים את החשש הזה ועוטפים אותו בעטיפה יפה, רכה וקלה לעיכול.

אבינועם עוצם את עיניו עכשיו. הוא יכול לחוש את הדופק שלו מהיר מעט.
הוא סורק את הגוף שלו בהתבוננות ומאתר תחושה של מתח רב באזור הכתפיים.
הוא פוקח את עיניו.
חוסר מנוחה ותחושה לא נוחה מופיעים מיד כשהוא עוצם את עיניו שוב.
אנחנו שמים לב שאין שום היגיון בכך שעצימת העיניים מייצרת מתח רב כל כך. הרי אין שום סכנה המאיימת עליו, או משהו שמחייב אותו להישאר בכוננות של חוש הראיה.
אבינועם פוקח את עיניו. שותק. נראה כאילו לראשונה מחלחלת בו ההבנה שההיגיון אינו שולט בכול. שקיימים בו חששות שאינם עומדים בקנה אחד עם ההיגיון.

אבינועם שקט עכשיו. אני מתבוננת בו ותוהה אם משב רוח קליל של עצב מצליח לגעת בו.
"היית רוצה להסכים לגעת קצת ברגשות שלך?", אני מציעה בעדינות,
"אני לא בטוח שאני יודע איך", הוא מטה גופו קדימה בדריכות. וכף רגלו נעה בתנועה חסרת מנוחה, נוגעת לא נוגעת ברצפה.

"או קי, יתכן שאני מפספס משהו" הוא חורץ לבסוף, "אני יודע שיש דברים שאנשים אחרים נהנים מהם ואילו אני נשאר אדיש. שמחה היא רגש נדיר אצלי , שלא לדבר על התרגשות או התלהבות. ואם תשאלי אותי אם אני מאושר אני לא אדע לענות לך לא כי אני לא יודע אם אני מאושר או לא, אלא כי אני לא יודע איך מרגיש אדם מאושר."

"יופי", אני מחייכת אליו, "לקבל את זה שאנחנו לא יודעים זה שלב מאוד חשוב, כיוון שבלעדיו לא נוכל לבחון שום אופציה חדשה וכך שינוי לעולם לא יתרחש".
אבינועם נראה מותש. כס המלכים עליו יושב הרציונל שלו, מעט רועד עכשיו. גם באבינועם עובר רעד קל. ההבנה שרגשות קיימים אצל כולנו וההנחה שאצלו הם כנראה לא סתם לא מופיעים אלא אולי גם קצת חסומים, מתחילה לחלחל ויוצרת רעידות אדמה קטנות ששוטפות אותו גלים גלים.
עוד גלים רבים ישטפו אל החוף לפני שיציבות אמיתית תופיע שם. אך שום סכר לא נפרץ, ולצד התחושה של אי נוחות שיש בהבנה שלא הכול נמצא תמיד בשליטתנו, מופיעות גם תחושות מעניינות של תימהון, סקרנות, מעט התלהבות ואפילו כמה טיפות ממש ממש קטנות של שימחה...

התמקדות הינה טכניקת התבוננות והקשבה אל העולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה פנימה אל החוויה האישית של כל אחד מתוך תפיסה שכל מה שנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות הפנימיים שמדברים אלינו מתוכנו, אותם מקומות שמבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ומיוחדת ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך. התמקדות הינה כלי טיפולי המאפשר לבוא במגע ישיר עם עצמנו, ניתן לשלבו עם טכניקות נוספות.

פורסם במהות החיים