התמקדות פנימה - להפסיק עם הספק

להפסיק עם הספק

בתוך תוכה מצאה מירב זוג ידיים מושטות קדימה מחפשות משהו לאחוז בו. תמיד היה בה החיפוש הזה אחר משהו, ומיד כשהייתה מוצאת הידיים היו משרבבות את עצמן שוב קדימה בניסיון לאחוז בדבר הבא.

"יש איזה חוסר מנוחה שקיים בי תמיד. גם אחרי שניקיתי את החדרים הפנימיים , איתרתי, מיינתי ופיניתי את כל החבילות שישבו שם, יש משהו בסיסי, שלא משנה איך אסדר אותו מחדש, זה תמיד יהיה שם, כאילו זה ספוג כבר בקירות...", היא אומרת.

אנחנו יושבות שם, שתינו, מול חוסר המנוחה הזה שנמצא שם. מתבוננות בו. סקרניות. מזכירות לעצמנו לוודא שאנחנו לא שיפוטיות כלפי מה שנמצא שם.
"אולי זה לא בדיוק חוסר מנוחה", מירב מפרה את השקט ומוסיפה בטון מהוסס, "יותר מתאים אולי לקרוא לזה חוסר. כאילו משהו לא שלם שם. חָסֵר".

עם המילה "חָסר" אנחנו משתהות שוב. מירב מוצאת שכשהיא ממלמלת אותה לעצמה ומתבוננת בגוף, היא יכולה להבחין שבאזור החזה מופיעה תחושה עמומה ולא ברורה. מירב מתרכזת בתחושה. אחרי זמן מה היא יכולה להבחין בתמונה שעולה שם: תהום עמוקה נפערת בתוכה, ממוסגרת בצוקים חדים.
"איך זה מרגיש שם, התהום הזו?"
"עמוק", היא עונה ומיד מוסיפה, "עמוק מאוד".
"וזה נעים, העמוק מאוד הזה?"
"לא, יש בזה משהו מסוכן וגם הצוקים החדים האלו...."

מירב מאפשרת לחוויה להתפתח ולזרום, התמונה מתחדדת והצוקים הופכים כהים ועוצמתיים יותר. התחושה מתעצמת אך מירב מצליחה לאפשר לה לזרום ולהתפתח בתוכה כאילו יש לה, לתמונה הזאת, חיים משלה. אני מעודדת אותה לאפשר לכל מה שמתרחש שם לקרות ותומכת בה לגייס את כל אורך הרוח שיש בה כלפי החוויה שמתרקמת שם עכשיו.
אנחנו לא ממהרות לברר מה משמעות התמונה, ומניחות למה שעולה שם פשוט להיות.

כשהתמונה סטטית ויציבה אנחנו מפנות שאלה לעבר הגוף:
"מה יכול למלא את ה"חסר" הזה, שמופיע שם בחוויה הפיזית של הגוף?
אולי אם מישהו היה בונה איזה גשר שם מעל התהום? היא שואלת אותי בהיסוס
אני מציעה לה לבדוק את האופציה הזאת אל מול התחושה בגוף.
"לא", היא פוסקת, "זה כביכול יראה כאילו הכול בסדר אבל התהום תישאר שם עמוקה ומפחידה בדיוק כפי שהיא".

"איזה קשר יש לזה אל החיים שלך?", אני מנסה כיוון אחר.
מירב עוצמת עיניה, היא מתרווחת בכורסא ומאפשרת לגוף שלה להרפות. היא מתבוננת פנימה אל תוך תוכה נטולת ציפיות למצוא משהו ספציפי, רק מחוברת לתחושות הפיזיות שחווה הגוף שלה. התחושות משתנות כל הזמן והיא עוקבת אחריהן ומתארת לי אותן.
משהו נעים עוטף אותה ומרעיד אותה בצמרמורות עדינות.
היא נזכרת לפתע איך הרגישה בשבוע שעבר, כשהבוס שלה החמיא לה על עבודה שביצעה. כמה מענג זה היה. היא מאפשרת לעצמה ליהנות. גלי הצמרמורת מתעדנים ונחלשים ומופיעה שוב התהום העמוקה. כאילו היא יושבת שם תמיד מתחת לכול החוויות. ונדמה כאילו היא עמוקה יותר ככול שהחוויה במציאות נעימה יותר.

אז מה מביא את התהום?
"הסָפֵק", היא מחייכת ומהנהנת כנפגשת שוב עם מקום מוכר.
כשמישהו אומר לי משהו טוב, מתעניין בי, או נותן לי תשומת לב, אני מרגישה על גג העולם. אני ממש זקוקה לזה מידי פעם. חיה על זה. זה נותן לי אדרנלין ומאיר לי את היום.
אבל אז מופיע הספק. שאלות. שאלות. שאלות:
האם הוא באמת התכוון?
מה הוא רוצה?
האם הוא אמר מה שאמר סתם כדי להשיג משהו?
האם כדאי להאמין?
ועוד ועוד ועוד... שאלות בלי סוף
אני מתחילה לחשוב על זה ומרגישה מיואשת. נראה לי פתאום כאילו אי אפשר לסמוך אף פעם על אף אחד.

אז מהי השאלה הבסיסית שמונחת שם בקרקעית התהום העמוקה? זו שמכילה בתוכה את כל שאלות הספק?
מירב מכווצת את מצחה בריכוז.
נראה לי שזה "האם אני ראויה ליחס?"
היא שותקת ובוחנת את השאלה מול התחושה של התהום הפעורה בתוכה.
"האם אני שווה משהו?", היא ממלמלת לבסוף.
"כן, עכשיו זה מרגיש נכון". היא אומרת, "האם אני שווה משהו?"
"אז מה אני עושה עם זה? זה נורא.... אני לא יכולה ליהנות משום דבר, הספק הזה מחרב לי הכול!"

בואי ננסה להפוך את הכיוון. בכל פעם שיתעורר בתוכך הספק הזה, השאלה הזאת "האם אני שווה משהו?", נסי להפנות אותה פנימה אל עצמך ולענות עליה.
עד היום כשמישהו היה מחמיא לך או מפרגן לך, זה היה נופל לתוך תהום הספק. זה רק מעורר את השאלה "האם אני שווה משהו ?" שוב. אם בכול פעם שמתעורר הספק בתוכך ושואל את השאלה, תעני לעצמך אז יתכן שתרגישי שווה ויתכן שלא, אבל לפחות הספק יקבל איזה שהוא מענה וירגע.
"כן", אומרת מירב מהורהרת, "אני יכולה להתמודד עם להרגיש לא הכי שווה לפעמים, אבל הספק זה מה שאוכל אותי באמת..."

עכשיו, מירב שואלת שוב, פנימה, את השאלה "האם אני שווה?"
היא רואה את עצמה עומדת על האדמה בוואדי שבין צוקי התהום.
"שווה משהו" עונה ההד מבין קירות האבן. היא מחייכת במבוכה. "התשובה הרבה פחות מפרגן ממה שהבוס שלי היה אומר..., אבל איך שהוא זה מאוזן יותר. יש שם קרקע מוצקה לעמוד עליה, והתחושה הקשה של התהום העמוקה הזו של הספק נעלמה...
תשומת הלב המופנית לגוף מאתרת הקלה משמעותית. כמעט שאין שם עכשיו חוסר מנוחה.

היכולת של מירב להתבונן פנימה אל תוך עצמה ולצפות במה שמתחולל בה מתוך אמפתיה, בלי לנסות לשפוט, לשלוט או לדחות את מה שקורה שם, מאפשרת לתהליך הפנימי של שינוי להתרחש. התובנה הפנימית שהספק המקונן בה הוא הגורם לחוסר המנוחה שלה הכרחית לתהליך, אך החוויה העוצמתית שאותה היא חווה היא זאת שתאפשר לדפוס ההתנהגות הישן של הספק להעלם. העבודה עם המקומות הפיזיים מעגנת בזיכרון התאי של הגוף את הדפוס החדש של הפניית השאלה הספקנית פנימה ומאפשרת ריפוי אמיתי. הקשבה פנימה מאפשרת לנו לרקום חברות נפלאה עם המכונה הפיזית המרתקת הזו שלנו, שאנחנו נוטים להתעסק בה כל כך הרבה ולהקשיב לה באמת כל כך מעט.

התמקדות הינה טכניקת התבוננות והקשבה אל העולמות הפנימיים שלנו. התהליך פונה פנימה אל החוויה האישית של כל אחד מתוך תפיסה שכל מה שנמצא שם ראוי להתייחסות. טכניקת ההתמקדות מנסה לאתר את הקולות הפנימיים שמדברים אלינו מתוכנו, אותם מקומות שמבקשים את תשומת ליבנו ברגע נתון. השפה הפנימית של התהליך יכולה לכלול תחושות פיזיות, דימויים, זיכרונות מן העבר, תמונות ורגשות, והיא אישית ומיוחדת ויכולה להשתנות מאדם לאדם ומתהליך לתהליך. התמקדות הינה כלי טיפולי המאפשר לבוא במגע ישיר עם עצמנו, ניתן לשלבו עם טכניקות נוספות.

פורסם במהות החיים