סקס בין האונות

רק סקס יש לך במוח!

רובינו מזדהים עם החלק הרציונלי שלנו. תופסים אותו כמי שיודע טוב ביותר להוביל את חיינו, אבל ההיגיון הוא רק חלק מההוויה השלמה שלנו. האונה השמאלית של המוח אחראית על חשיבה לוגית ורציונאלית, ובדיוק כמו אצל מרבית הגברים, מקום האחסון בזיכרון בה, והיכולת לעשות כמה דברים במקביל מוגבלים. האונה הימנית - הנשית, לעומתה, אחראית על אינטואיציה, דמיון, רגשות, תחושות, יצירתיות ומקוריות. אצל נשים כמו אצל נשים, עיבוד הנתונים בצד הזה הוא איטי, החשיבה מופשטת, מביאה בחשבון תמונה רחבה, ואוגרת ללא מאמץ אלפי חלקים של אינפורמציה לא תמיד רלוונטית להווה.
ללא היגיון לא נוכל לתפקד, לא נוכל להתנהל במרחב ונתקשה לעמוד ביעדים שהוצבו מראש. אבל הישענות על היגיון בלבד, מבלי לבדוק מה יש לצד הרגשי והנשי לומר על זה, היא כמו לתת לאבא הממוצע לארגן ארבעה ילדים בבוקר. כולם בסוף יגיעו כנראה ליעדם, אבל לא בטוח אייך יראו ובאיזה מצב יגיעו. הישענות על הצד הלוגי שלנו כמי שיכול לחלץ אותנו בצורה הטובה ביותר מכל סיטואציה היא ברירת מחדל כל כך אוטומטית ושכיחה, שלרוב אנחנו אפילו לא שוקלים לקחת עוד רגע זמן ולבדוק מה יש לחלק האיטי יותר שלנו לומר. זה סוג של שוביניזם פנימי, אבל רובינו אפילו לא שוקלים שמדובר בחוסר איזון.

להשאיר את עצמי מאחור

אנחנו מתייחסים לתחושת פחד למשל, כגורם מפריע (לדבר מול קהל, להיות באינטימיות עם מישהו, להאמין בעצמינו). אנחנו מזוהים עם חלק בתוכנו שרוצה לעשות את הדברים האלו, לכן נגיד "אני רוצה ל...". כדי שאותו "אני רוצה" יוכל להגשים את עצמו נשאף למגר את הפחד. אבל מה שקורה ברגע שאנחנו קופצים למים למרות הפחד הוא שחלק מאיתנו נשאר על שפת הבריכה ורק חלק מאיתנו שוחה איכשהו, או אולי רק מצליח לצוף. כמעט מתים מפחד, מהמים או מהנטישה של חלק מאיתנו מאחור, נוכל להבטיח לעצמינו שוב שלעולם לא נקפוץ ככה...
אם אנחנו שואפים להיות בנוכחות מלאה ולפעול כהוויה שלמה ומאוחדת, מודעת לכול חלקיה, אנחנו לא יכולים להשאיר חלקים מאיתנו מאחור, לא כי זה לא כדאי אלא מהסיבה הפשוטה שזה לא עובד! "אתה לא יכול להתקדם מהר יותר מהחלק האיטי ביותר שלך" כך מתאר זאת פרופ' יוג'ין ג'נדלין, מייסד "התמקדות". אם הפחד שבי מבקש להאט רגע, לבדוק את הסכנה ולברר מה באמת נכון לי ובאיזו דרך, ואני נלחמת בו או מתעלמת ממנו, ודוחפת את עצמי לנוע קדימה, אני למעשה מרשה לצד הגברי שבי לכפות את עצמו על הנשי, וזה עלול להיות טראומתי.לעומת זאת אם יסכים להאט וליהנות מהפור פליי, יוכלו שניהם להתמסר אחד לשני ולנוע יחד.

התמקדות: תקשורת מינית

יש לנו אונה גברית ואונה נשית וכמו בכול זוגיות, לפעמים מרגישים תקועים אחד עם השני, לא ממש מבינים או מתקשרים, אבל גם מחוברים אחד לשני ככה שאי אפשר להיפרד. אז מה עושים? בדיוק מה שעושים בטיפול זוגי: מאפשרים לכול אחד מהצדדים מרחב בטוח ומכיל להתבטא ומייצרים תקשורת פתוחה, מקשיבים אחד לשני מתוך רצון להבין ולהתחבר. בתהליך התמקדות (Focusing) עוצמים את העיניים ומאפשרים לתשומת הלב שלנו להתבונן בתחושות הגוף, מזכירים לעצמינו לא לצפות למשהו ספציפי ולקבל באהבה כול תחושה שנפגשים איתה. זאת תנועה שמביאה אל המודעות את הבית בו שני הצדדים יכולים להיפגש במערומיהם באינטימיות – הגוף. בדרך כלל אנחנו לא שמים לב או מתעכבים על חווית הגוף. אבל תחושה פנימית, לעיתים לא הגיונית, ולפעמים גם לא ממש מילולית יכולה להכיל את האופן שבו ההוויה השלמה חווה את כל מה שקורה אצלי עכשיו באופן המלא ביותר. כך יכולים רגשות חבויים או לא מודעים לעלות אל פני השטח. ונוצרת הזדמנות להכיר בהם וללמוד אותם.

פחד כאב וחברים אחרים

ההיגיון שלי לא יכול לתפוס שהערה קטנה וחסרת משמעות משהשכנה שלי בבוקר יכולה להשפיע עד כדי כך על מצב הרוח שלי, אבל בבטן זה לא עושה לי טוב. התחושה הלא טובה רומזת לי שקרה לי משהו ונדרשת תשומת הלב הפנימית שלי. אני מקשיבה לתחושה כמו שמקשיבים למישהו שמספר על חלום רע שחלם, לא ממש מצפה למצוא היגיון אלא מחפשת להבין מה באמת הוא חווה. ההיגיון המנתח לבדו לא ממש יכול להצליח לאתר את עומק הבעיה, פשוט כי בשפה שהוא מכיר הבעיה לא קיימת, אך כשמפנים את תשומת הלב של ההכרה אל עולם החוויה, אונה אחת פונה אל השנייה ופוגשת אותה. ההפכים מתהפכים והופכים לתשוקה להתאחד.

אורגזמה של האונות

בתחתית הבטן שלי אני מזהה משהו שמרגיש כמו עלבון צורב על ההערה של השכנה שלי מהבוקר. למה זה כל כך מזיז לי ולמה אני לא מצליחה להניח לזה?... אין לזה הסבר. אני פונה אל התחושה שבבטני, רכה ואמפאתית אליה, התחושה מתגברת ומתעצמת. כמעט בא לי להקיא אותה אבל אני יודעת שהיא זקוקה לי עכשיו. ברגע הבא קורה דבר ממש מפתיע, עולה וצף זיכרון מבית הספר היסודי, עלבון צורב אחר ממלא עכשיו את החלל הפנימי. הסיטואציה עם השכנה שונה, אבל עבור הגוף הזוכר שלי זו אותה תחושה ממש. כשאני רואה את זה, אני מבינה שחלק בתוכי מבקש להעלות ולרפא משהו ישן ועמוק. השכנה היא רק הטריגר. עכשיו גם השכל שלי מבין את פשר התחושה הלא טובה. באותו רגע ממש משתחררת לה התחושה הלא נעימה, ומסתנכרנות להן שתי האונות שלי בריקוד הרמוני מרגש, ממש מזדווגות לרגע שיא נדיר. וכמו אחרי כל אורגזמה, הרעש הופך לחלל ריק ונעים של שלווה.
חווית העבר מונחת במקומה אי שם בעבר וחווית השכנה מקבלת פורפורציה. ההפרדה בניהן מיישבת אותי על דעתי ומניחה לי בקלות המשיך הלאה אל היום שלי. עוד צלקת ישנה קיבלה ריפוי ועוד דפוס תגובה אוטומטי נשבר ולא יפעיל אותי יותר באותו האופן.