יצירה מתוקה משוקולד

על יצירתיות ומחשבה יצירתית

שיעור הפסנתר הסתיים. בן הארבע שלי היה בעננים.
הוא לומד נגינה באופן חוויתי. נפגש עם התחושות שיש לצלילים גבוהים ונמוכים, חזקים וחלשים, והוא נלהב מאוד מהיכולת שלו להפיק אותם בעצמו בעוצמות ובמקצבים שונים.

מעולם לא הייתי צריכה לשכנע אותו להגיע לשיעורי נגינה. הוא תמיד נענה ברצון ושמח ללכת, לכן הייתי קצת מופתעת כשהמורה הציעה לו מטבע שוקולד בתום השיעור "כי הוא ניגן יפה מאוד".
הוא היה מבסוט הבן שלי, בטח! ראיתם פעם ילד שלא מבסוט לקבל שוקולד?
ואילו אני שאלתי את עצמי מה המטבע העגול הזה יכול לקנות. יכולתי לראות מה הוא מנסה למכור: פידבק על עמידה מוצלחת בהתמודדות מאתגרת.
עד אותו יום, לא ראה התכשיט שלי את שיעור הנגינה כהתמודדות מיוחדת או כאתגר. לא משהו בעל קו גמר שיש לצלוח.
הוא לא ניגן טוב או לא טוב. הוא פשוט עשה מה שהוא עשה ויצר יצירות נפלאות ונהדרות, שנבעו ממנו באותו הרגע ללא מחשבה מוקדמת.
מטבע שוקולד אחד הטביע את החוויה האישית שלו לתוך ציפייה לעשות משהו. להיות משהו. הוא התחיל לנסות למדוד את עצמו ואת הביצועים שלו, לשפוט את היצירות האינטואיטיביות שלו, כי הוא הבין פתאום שאפשר לנצח את השיעור או להפסיד אותו... הוא יכול להיות טוב או לא. עד אז לא הייתה קיימת בכלל השאלה אם הוא טוב. הוא היה פשוט הוא.

שביעות רצון היא דבר שאפשר אולי לקנות אצל ילדים, אבל הרצון עצמו הוא דבר חמקמק...
אני רוצה שהילדים שלי ירכשו מודעות לתזונה נבונה. אני רוצה שיוכלו ליהנות מספרים, ממוסיקה, מתיאטרון. שידעו כיצד להתנהג עם אחרים: שידעו להתחשב, אבל גם לעמוד על שלהם ולהתמודד עם קונפליקטים. אני רוצה שתהיה להם לגיטימציה ליצור כל דבר, ולו לשם היצירה עצמה, כיוון שהערך האמיתי של יצירה, טמון בפעולה עצמה, בדרך, ולאו דווקא בתוצאה.

אני יכולה להגיד להם מה נכון לעשות בכל סיטואציה, אני יכולה לשים לב לדוגמא שאני נותנת להם, אבל בעיקר, אם אני רוצה שיהיה להם את כל זה בתוכם, לא רק כסלוגנים ריקים מתוכן שהם למדו לדקלם, אלא כערכים שמחוברים למשמעות רחבה ועמוקה יותר, אני חייבת לעזור להם ליצור הקשרים כאילו לרצון שיצמח בתוכם, מתוכם. אני חייבת לאפשר להם לחוות את הסיבה היחידה שהם יכולים לרצות משהו באמת, והיא מכיוון שנוצרה אפשרות בתוכם לגלות את הרצון הזה, מכיוון שחוו את התחושה הטובה שמעניק אוכל מזין, את העונג שניתן לחוות מקריאה, האזנה או יצירה של מוסיקה, אבל בראש ובראשונה אני רוצה לאפשר להם להכיר את המעיין הטבעי של יצירה שבאה מתוכם, כיוון שיש בה, בחוויה הזאת, את תמצית החיים בעיניי, את המקוריות והייחודיות האישית שיש בכל אחד מהם, את הביטוי הספציפי שלהם, ואת החיבור לחוויה פנימית משמעותית, שהיא המקור והשורש של מה שנוצר.

למדתי פעם באיזה קורס, שכשילד מראה ציור שצייר כדאי להגיד לו מה אוהבים בציור שלו, ולא רק שהציור יפה, אחרת הוא לא ממש מפנים את הפידבק. אני שואלת את עצמי האם ילד שצייר בית מדויק, או פנים מחייכות צריך לקבל פידבק חיובי יותר מילד שציור קודר שלו מבטא געגועים לאבא שיצא למילואים. ילדים רבים נמנעים מלצייר כיוון ש"הם לא יודעים לצייר יפה". גם לי לא היה מתחשק לצייר אם מטרת הציור היא להעמיד פורטרט מדויק ככל האפשר למציאות, במקרה טוב, או למה שצייר זה שלידי במקרה הפחות טוב. ילדים מציירים כיוון שזאת אחת הדרכים שלהם לבטא את עצמם. כשאנחנו מגיבים באופן שיפוטי (גם חיובי זה שיפוטי), אנחנו מלמדים אותם שיש ראוי ורצוי בביטוי כזה. ילד שמח יכול לצייר להנאתו, אבל ילד עצוב או מתוסכל חשוב שיצייר או שייצור באיזה שהיא דרך אחרת כדי לבטא או לפרוק את רגשותיו.

רוב המבוגרים שאני מכירה בחרו את המקצוע שלהם אחרי ששאלו את עצמם מה הם רוצים לעשות. השאלה המנסרת הזאת, שרבים מאיתנו שהו איתה שלא מרצונם, הרבה יותר שנים ממה שנזירים שוהים עם שאלת קוואן, היא מייסרת במידה רבה מכיוון שהיא מופנית אל המקום הלא נכון. אין משהו שאנחנו באמת רוצים. רצון הוא דבר שמונע על ידי האגו. אנחנו רוצים להצליח, זה כן. אנחנו רוצים להיות טובים במה שאנחנו עושים, ולכן הרבה פעמים בוחרים עיסוק על פי הערכה שלנו כמה נוכל להיות טובים בו. אין בזה שום רצון! רצון הוא לא דבר להחליט לגביו, והוא גם לא דבר לחפש. רצון הוא דבר להמתין לו. כיוון שבעומק שלו נחה אמת פנימית שיש בה כמיהה לביטוי ייחודי וספציפי, ויש יותר מדרך אחת לבטא אותו. לכן, אם החלטתי שאני רוצה להיות מהנדס ולמדתי שנים כדי לממש את זה, ולבסוף גיליתי שזה לא מעניין אותי כפי שחשבתי, זה יכול להיות משבר גדול, רק אם אני מזוהה עם הצורך בפידבק או תוצאה, או שאני תופס את העיסוק שלי כמשהו שמגדיר את מי שאני, אבל אם אני מכיר את הגרעין הפנימי שלי, אני יכול להבין שיש עוד הרה דברים שדרכם אני יכול לבטא את עצמי, ועוד המון דברים שאני יכול ליצור ולהיות.

אותו מעיין יצירה טבעית מוליד מתוכנו כל הזמן שפע רב של יצירות, ביטויים והשראה, והמגוון הרחב שלהן יכול להעשיר את חיינו ולתבל אותם בטעמים מופלאים, אבל זה גם יכול מאוד לבלבל, אם מנסים להגדיר דרכן מי אנחנו ובמה אנחנו טובים. זה כאילו שאנחנו מנסים כל החיים לזכות במטבע שוקולד שמישהו ייתן לנו אם נהיה ראויים לו, במקום פשוט לפנות פנימה, אל תוכנו ולמצוא שיש שם אין סוף של המתוק מתוק הזה.
אביב פורה ויצירתי,
נוגה