התמקדות פנימה - בית הדין הגבוה ביותר לקבלת החלטות

מעבדות לחירות בארבעים שנה

"רצית שינוי", עלה הקול מהבאר הישנה, "רצית לראות שאת שבויה בתוך מסגרת, שאת לא באמת עושה מה שאת אוהבת. רצית הזדמנות לעצור, להתבונן בזה ולבחור מחדש". רגע מיוחד של התבוננות

כמה צעדים אחרי שקלטתי אותה בעיניים הייתי חייבת לעצור, לחזור ולהסתכל שוב. משהו בה שבה אותי. אולי זה היה הפריים הזה, שילוב בין אבנים לבנות–צהובות עתיקות, איזוב שצומח ביניהן וצהוב החמציצים שעיטר את האדמה מסביב, שתפס לי את העין. ואולי זה היה בכלל עצם הרעיון המשונה של באר מים ישנה באמצע רחוב תל אביבי, צדדי אמנם, אבל בשכונה עכשווית.

מזמן כבר לא נעצרתי להסתכל על סתם משהו, באמצע סתם יום, בדרך לסידורים סתמיים שסתם סותמים לך את כל היום. חייכתי כשחשבתי על זה כך, והחלטתי לגשת לבדוק. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לבדוק, אבל הייתי חייבת...

זה הפריים המיוחד שתפס אותי, אמרתי לעצמי, ואחרי שמצאתי תירוץ טוב להתנהגות המשונה שלי הייתי חייבת לבדוק טוב יותר את זוויות האור האפשריות. את קורס הצילום שעשיתי אחרי הצבא ארזתי מזמן בבוידעם של ההורים, עם כל העדשות והנגטיבים וכל האש שניצתה בי כשהייתי מסתובבת ברחובות העיר הזאת, פעם, מזמן, עם כלי גדול ואצבע רגישה על ההדק.

נזכרתי עכשיו כמה אהבתי לצלם. פריים ועוד פריים ועוד אחד מזווית מעניינת אחרת. אני זוכרת את ההתרגשות בפניו של המורה לצילום בביקורת העבודות של הפרויקט המסכם. הוא ניגש אלי אחרי השיעור ושאל אותי לגבי תוכניותי לעתיד. הוא אמר שהוא חושב שיש לי פוטנציאל ושהוא יכול לסדר לי עבודה של צלמים מתחילים באיזה עיתון. פלטתי צחוק וענן של עשן סיגריה ואמרתי לו שצילום זה לא מקצוע ושאני רשומה כבר לאוניברסיטה.

עכשיו, עם הדוקטורט ממוסגר על הקיר, אני חושבת שהפריים של הבאר הזו, באמצע תל אביב, יכול להתאים בדיוק לאותה המסגרת. בעצם, עולה עכשיו רעיון מטורף יותר במוחי - אולי אני יכולה להחליף את כל חמש התעודות, שתלויות שם על אותו קיר, בכמה מהתמונות המוצלחות יותר שצילמתי פעם. אחרי הכל, זה ממש משעמם לפגוש כל בוקר מחדש על הקיר את התעודות האלו, שנמצאות שם רק בגלל מה שהן אומרות עלי.

פתאום אני חושבת מה עוד מסגרתי בחיי, סתם כך בשיעמום. האם אני באמת בחורה אינטליגנטית, שאפתנית ומוצלחת או שאולי אני בעצם צלמת חובבת עם להבה של התלהבות ואש בעיניים?

התקרבתי עוד קצת אל הבאר, התכופפתי והצצתי פנימה. החלל הפנימי היה חשוך ולא יכולתי לראות מה יש בו. פתאום הייתי חייבת לדעת מה יש בתוך הבאר הזו. כמה היא עמוקה והאם יש שם מים למטה. הרמתי אבן והשלכתי אותה פנימה.

הקשבתי. שום רעש לא נשמע. התכופפתי שוב והשמעתי אאאהההה פנימה. הד עמום ענה לי והשאיר בי תחושה על עומק וחלל ריק. לבאר היה ריח של אדמה אחרי הגשם. עצמתי את העיניים. יכולתי לדמיין איך האור נראה אם אתה עומד על הקרקעית ומסתכל למעלה.

פריים נהדר, אמרתי לעצמי וחייכתי. "פריים נהדר", שמעתי את זה שוב, הפעם מאחורי. חשבתי שאני מדמיינת, הסתובבתי בבהלה, אבל לא ראיתי דבר.

"כאן בפנים", אמר הקול. זיהיתי בבירור עכשיו שהקול בוקע מתוך הבאר. מצמצתי בכוח וניסיתי לראות מי מדבר אלי מתוך הבאר החשוכה, אבל לא ראיתי דבר.

"מי שם?", ניסיתי להישמע כאילו אני לא מפחדת. "אני שומר הבאר", ענה הקול. עוד איזה הומלס תל אביבי הזוי, חשבתי לעצמי, וכבר פניתי ללכת משם. "אני לא הומלס, ואני כאן כי ביקשת שאבוא", אמר הקול.

קפאתי. המחשבות רצו מהר. איך הוא ידע מה חשבתי, ואם הוא יודע מה אני חושבת אז מה עוד הוא יודע. ואולי זאת תרמית וכדאי שאלך. "ביקשתי שתבוא?... למה?", ניסיתי להישמע קלילה.

"כי רצית שינוי", אמר הקול, "כי רצית לראות שאת שבויה בתוך מסגרת, שאת לא באמת עושה מה שאת אוהבת, ורצית הזדמנות לעצור, להתבונן בזה ולבחור מחדש".

שתקתי. שקעתי לתוך מחשבות. כבר לא אכפת היה לי אם אני מדמיינת או לא. משהו נגע בי במקום עמוק וחשוך. הדמעות שנאספו בזויות עיני התחילו לטשטש את שדה הראיה שלי. כאב עמום ונשכח עלה מן המעמקים והימם אותי. פתאום החיים שלי נראו לי הרבה פחות מושלמים וההישגים שלי נראו הרבה פחות משמעותיים.

"לא רוצה לאבד את כל זה...", שמעתי את עצמי ממלמלת. היה רגע שקט ואחריו שמעתי שוב את הקול מן הבאר: "אין צורך לאבד דבר...".

נזכרתי בתקופה של קורס הצילום. נראה היה אז ששום דבר לא יכול לעצור אותי. יכולתי להיות הכל, והכל יכול היה לקרות. הרגשתי כמה סיפוק ועונג הפקתי מהצילום. כמה זה מילא אותי ביצירתיות, בסקרנות, ובעשייה מאתגרת.

חשבתי פתאום שיכולתי אז להתמסר לזה לגמרי. יכולתי להפוך את זה למקצוע, אבל יש בי גם חלק אחר, שאוהב את מה שהוא עושה היום. ואם הייתי הולכת על צילום, אולי הייתי עומדת כאן היום עם טעם חמצמץ של פספוס בפה, ניזכרת כמה אהבתי ללמוד ואיך זה שלא מיציתי את החלק הזה שבי...

נשארתי עומדת שם, מהורהרת. שואלת את עצמי מאיפה התפיסה שחייבים לאבד משהו אחד בשביל לעשות משהו אחר שאוהבים, והאם לפתח את הצלמת שבי באמת מאיים על החיים שלי היום.

התבוננתי על חיי, על עצמי ועל מי שהפכתי להיות. שמתי לב שמתעוררת בי יכולת חדשה לקבל עכשיו, באופן מלא יותר, את התנהלות החיים שלי עד כה. הרגשתי שהכלי שלי מספיק גדול עכשיו בכדי להכיל את החלקים השונים שבי.

לפתע חשתי שוב את האש הזאת בחזה שלי. תחושה חמימה ומוכרת של אנרגיה אינסופית, שמעירה אותי וסוחפת אותי הלאה, הלאה משם, לרוץ להביא את המצלמה ולצלם את הבאר הזאת. לתעד את הרגע הזה, המיוחד, שלא יחזור לעולם.

פורסם במהות החיים