התמקדות פנימה - בית הדין הגבוה ביותר לקבלת החלטות

המגש התנפץ, העוגה התרסקה

מה עושים עכשיו, אחרי שעות של השתדלות, כשעוגת יום ההולדת הנפלאה מרוחה ומעוכה על הרצפה? נזכרים בכמה טיבטים מהודו. ונרגעים

נוגה אפתה עוגה. טרחה, עמלה, קישטה, וברגע אחד קטן התנפצה ביחד איתה. על רצפת המטבח, שברי זכוכית וחלקי עוגת יום הולדת. בשנייה שעפה הצלחת מהיד עצמתי את העיניים בחוזקה, מכווצת חזק-חזק את האישונים, כאילו הכיווץ הזה יכול לעצור את תנועת פלטת הזכוכית, עליה היתה מונחת העוגה הכי יפה והכי מושקעת שאפיתי אי פעם.

אבל במקום להקפיא את הזמן, מצאתי את עצמי קפואה כולי. מסרבת לראות את יצירת הפאר מעופפת לה עכשיו, יפה, עגולה ומושלמת, אי שם במרחב שבין היד שלי לרצפה.

טרררראח... חתיכות של זכוכית שקופה מתפזרות לכל עבר. גדולות וקטנטנות, חדות ומעוגלות, גלויות ונסתרות. כולן פזורות כאן על הרצפה שבמטבח ביתי, מעורבבות עם חתיכות מעוגת יום ההולדת המקושטת להפליא, שהרגע סיימתי להשקיע בה כמה שעות והרבה השתדלות. סוג של פסיפס פסיכודאלי על רצפת המטבח שלי.

אני מתבוננת, רואה כיצד בין השברים של מה שלפני רגע היה עגול ושלם ויפה, מתגנבת לה בין-רגע החיה הפצועה שבתוכי. עוד שנייה אצטרף גם אני אל הצלחת, ואהיה שם למטה, מנופצת לרסיסים.

הצלחת מתבוננת בי, ואני בה. הצורות על הרצפה נמרחות ונמהלות מבעד לדמעות האכזבה. הו, כן, גברת אכזבה מופיעה ראשונה, ומיד אחריה דולקת אש הכעס. החום שלה מייבש את הדמעות ומכווץ את אצבעותי לכדי אגרוף.

"את כל כך איומה", היא רותחת עלי, "לא מסוגלת לעשות שום דבר כמו שצריך". אני מביטה בה חסרת אונים. היא צודקת, אני חושבת לעצמי, צודקת לגמרי, אני כל כך לא מוצלחת!

עכשיו כבר לא צריך את החיה, עכשיו. אני החיה ואני הטורפת. אבל רגע, אני קולטת פתאום:
אני גם הטורפת וגם הנטרפת. איך זה יתכן?

אני מרפה פתאום, אוויר משתחרר מריאותי. הברכיים שלי מתכופפות מעצמן ואני גולשת מטה, גבי נתמך בארון המטבח, עד שישבני נוגע בעקבי. וכך, בתנוחה של בדואי, אני יושבת שם, באמצע הדרך, לא ממש על הרצפה אבל קרובה אליה מאוד, ומתבוננת בשקט. מחפשת פרספקטיבה אחרת.

השיבה להודו

אני מביטה בכאוס שנוצר סביבי. כל כך הרבה חתיכות של זכוכית ועוגה בצבעים שונים. לפתע עולה בי זיכרון מביקור במקדש בודהיסטי-טיבטי בהודו:

חמישה נזירים עמלים בריכוז רב על הכנת מנדלה ענקית מגרגירי חול הצבועים בצבעים עזים. חודש שלם הם עובדים על הציור. עיגול מושלם, שקוטרו כמטר אחד, שסביבו הם מציירים פיתוחים מפותלים ומדויקים בגודל מילימטרים בודדים. הם לא מתעייפים, הם מחויכים, נראה שהם נהנים מאוד מעיסוקם.

המנדלה כמעט הושלמה, והערב, כך מסביר לי מישהו שעומד לצידי, הם מסיימים אותה. וואו, אני אומרת לעצמי ולאיש שלצידי, זה מקסים. הם עבדו על זה כל כך קשה. כמה סיפוק יש מעבודה כל כך מאומצת ומדויקת שיוצרת תוצאה כל כך מהממת.

לצידי מחייך אלי. "את יודעת מה הם עושים עם המנדלה כשהם מסיימים אותה?", הוא שואל וגם משיב,
"יש להם טקס מיוחד. הם נושפים עליה ומעיפים את החול לכל עבר, וכל זה מתוך שמחה גדולה".

מה, אני שואלת מופתעת, אבל למה? "כי הם מתרגלים את האמונה שלהם שכל דבר בעולם הוא בר-חלוף", עונה לצידי, "אין טעם להיקשר למה שקיים, גם אם עמלנו והשקענו רבות על הכנתו. העניין הוא חווית ההנאה שביצירה, ולא המיקוד בתוצאה - מוצלחת ככל שתהיה".

רטובה וחלקה
חול המנדלה ההודית נמוג לאיטו ומתחלף בפאזל הזכוכית שעל רצפת המטבח. יחד עם החול התעופפו גם שאריות הכעס. הגברת אכזבה עוד יושבת שם, מעט רחוק, אני קולטת אותה בזוית העין. היא מרגישה שהבחנתי בה, ומתחילה להתגלגל לה לאט מזווית העין במורד הלחי, רטובה, חלקה ומשחררת.

הכול שקט עכשיו בקרבי. מול השקט הזה, בניגוד מטורף, זועקים אלי מהרצפה הבלגן והלכלוך. אני מרגישה שהשקט שבי יכול לאסוף ולהכיל את השברים של התמונה הזאת, שרגעים בודדים קודם הציפה אותי כולי. איפה היעה?

פורסם במהות החיים