חזקים ויפות

על גברים נשים ועבודת התמקדות עם פוריות

מה אנחנו רוצות מהם?
שיורידו את מכסה האסלה? שהכלים שהם שוטפים יצאו נקיים? ששיחה טובה על כוס תה תרתק אותם יותר מגמר גביע המדינה?
אולי רק שיבינו אותנו... אבל גם שיובילו אותנו! שיהיה להם מבנה יציב עם כתפיים רחבות ושריריות, כדי שנוכל להישען עליהם, כדי שסוף סוף נוכל להרפות... שיהיו גברים, אבל שיוכלו להזדהות איתנו.

אבא שלי מעולם לא החליף לי חיתול. הוא אפילו לא ניסה להרגיע אותי כשבכיתי. זה היה התפקיד של אימא ושניהם מעולם לא ערערו על החלוקה הברורה בתפקידים בניהם. כמו כל הגברים בתקופתו חדר הלידה היה מחוץ לתחום והוא אפילו לא העלה בדעתו שהוא יכול לרצות להיות שם.
30 שנה אחרי, עבור הגבר שלי זה היה מובן וברור מאליו... הוא קרא שלושה ספרי לידה, עישה את גבי בזמן הצירים ובכה לפחות כמוני למראה פרי אהבתנו בפעם הראשונה. לא שזה עושה אותו פחות גבר ולא שאני לא מעריצה את הצדדים הנשיים בגבר שלי, אבל לפעמים נדמה לי שאפשר להניח לגברים להיות גברים, ולהרשות לנשים להיות נשים. כי כל הערבוב הזה קצת מבלבל אותי לפעמים. כשאני נכנסת הביתה אחרי יום שבו אבא היה עם הילדים, ומיד נבהלת כי זה נראה כאילו פרצו אלינו לבית, ושפכו את כל תוכן הארונות והמגירות אל הרצפה, אני שוכחת שהוא באמת לא ממש אשם, הוא פשוט, נו... רק גבר... וכל אותם רגעים שבהם הוא ידע בדיוק מה נכון לעשות, למרות שהצפתי אותו בחלקי אינפורמציות לא ממש רלוונטיות, כל אותן צנצנות ריבה שפתח, כל אותם רגעים מופלאים בהם הוא משחק עם הילדים לגמרי וממש כמו עוד ילד, מתאיידים כמו העוזרת שהייתה פה אמש.

פעם, נשים פמיניסטיות היו צריכות להוכיח שהן יכולות לבטא גבריות: הן פיתחו קריירה, לבשו חליפות מחויטות, הסתובבו עם תיקים נוסח ג'יימס בונד, ואימצו טון דיבור כוחני. נדמה לי שהיום כבר יש יותר גמישות (אם כי הדרך עוד ארוכה) לקבל את הנשים והנשיות כמו שהן. והגמישות הזאת מתבטאת גם באריגים רכים יותר שמקובל ללבוש, אבל גם באידיאליזציה של הנקה ושל התמסרות לאמהות. ומה עם הגברים? לרובם יש יום קבוע בשבוע שהם מגיעים מוקדם ונמצאים עם הילדים, חולצה ורודה זה לא רכרוכי אלא נועז, וכן, גבר עם תינוק במנשא הוא לא מראה חריג ובלתי נתפס.

חברה שלי שנמצאת עמוק בתוך עולם הדייטינג אומרת שהחוויה שלה היא שאם פעם תפקיד הגבר היה לסמן את המטרה, לחזר, לדבוק במטרה ולכבוש, היום מצופה מהנשים ליזום, לפתות ולהיות אקטיביות, ואילו הגברים הם דווקא אילו שמתמהמהים, מתלבטים וחוששים מקשר. הדיפוזיה ההדדית הזאת בין התפקידים בין המינים מאפשרת לנו לבטא יותר מעצמינו, אבל הזליגה הזאת לפעמים מערערת את הצורך הבסיסי שלנו להיות מזוהים עם הגוף איתו נולדנו ועם היתרונות והחסרונות של הזהות המינית שלנו.

בתהליכים של תמיכה בזוגות שמתקשים להיכנס להריון אני מזהה פעמים רבות את הערבוב הזה. כמו מין הסתבכות של ענפים של שני עצים שצומחים אחד ליד השני וכרוכים זה בזה, עד שהצמיחה של כל אחד מהם בנפרד (כל שכן של יצירה משותפת) נבלמת. האישה הפכה גבר והגבר הפך אישה. יש זוגות שחיים טוב עם זה. יש כאילו שנשארים בתפקיד אבל חווים מירמור ותסכול רב. אני קוראת בעיתון שספירת הזרע של גברים הולכת ויורדת עד שצופים שבעוד עשרים שנה, יהיה קושי רב יותר להשיג הריון. אני מכירה גם את המסמך שכתב פרופ' דיקר, רופא מומחה לפוריות שערך מחקר על תרופה לפוריות ולא יכל שלא לשים לב לתכונות גבריות שאפיינו את הנשים שחקר.

האם יש קשר בין סימפטומים פיזיים כמו בעיות פוריות, לבין הרשות שאנחנו כחברה נותנים לנשים להיות יותר גבריות ולגברים להיות יותר נשיים? האם יצאנו מאיזון מיני ברמה החברתית? האם לא כדאי שנעריץ גברים בגלל היכולת שלהם לצאת מהבית תוך 5 דקות של התארגנות, לקנות רק מה שצריך ולא לדבר כל כך הרבה, ונסגוד לנשים בגלל היכולת שלהן לדבר, להקשיב, לזכור מה צריך להביא לגן למחר, ולראות את התמונה הרחבה יותר?

אני אסתכן בלעורר אולי בחלק מכם רצון לסקול אותי באבנים ואכתוב את זה:
אין מה לעשות, אחיותיי, סטטיסטית, גברים נוהגים טוב יותר!
ואין משהו שיכול להחליף באמת את הרכות הנשית.
כל מה שאני מציעה הוא שנניח לגברים להיות גברים, ניתן להם לעשות מה שהם יודעים טוב יותר מאיתנו, ונחיה בשלום עם זה, ומצד שני נרשה לנשים להיות רגישות, בכייניות ודברניות, ונאהב אותן ככה, כמו שהן. בגלל מי שהן, ולא נשכח, שבכל זאת, חלקנו באנו ממאדים וחלקנו מנוגה.