התמקדות פנימה - אגדה מזֶן אחר?

אגדה מזֶן אחר

בשביל להגיע לחוג המדיטציה שלי פעם בשבוע בשמונה בערב, אני צריכה לזרז, להאיץ, להתחנן, להזיע, כמעט להתייאש, ומיד, שני גלגלונים רצופים (ארוחת ערב ומקלחת), והנה, בלי לעצור אפילו פעם אחת כדי לנשום, ובלי טיפת סבלנות אני מקריאה ספר שלם שלפני השינה), פליק פלאק אחד אחרון באוויר (החלפה לבגדים לבנים ונוחים תוך כדי חיפוש המפתחות), והנה אני בחוץ... באוויר... חייבת לזכור: נחיתה רכה! בשליטה וללא מאמץ...

הגעתי. הצלחתי. אולם המדיטציה שקט וקריר. 10 דקות ראשונות לוקח לי רק להסדיר את הנשימה. רבע שעה אח"כ המחשבות שלי מוטרפות מיום שלם של פעילות מאומצת, משתוללות, בדיוק כמו התינוק שלי, כשהוא מגיע לעייפות יתר, והוא מותש אבל היפראקטיבי.

את העשרים דקות הבאות, שנותרו עד סוף המדיטציה אני מבלה בפינג פונג המוכר והאינסופי בין "שכחתי להתקשר היום ל... חייבת לקנות את הנעליים שראיתי...הם צחצחו בסוף שיניים לפני שהלכו לישון?...", לבין "אני לא מצליחה להרפות... זה לא בשבילי... מה אני עושה פה בכלל?...", בחמש דקות האחרונות אני סוף סוף מגיעה להרפיה שקטה והמחשבות שלי מאיטות לכדי לחישות רכות ובלתי נשמעות... אני נרדמת!

לפני שאני נרדמת באמת באותה יממה, אני מניחה מידי את הספר "הקרמפמפולים" של נעמי ר. עזר. אני שוכבת במיטה, מחויכת מעונג העלילה, אני שמה לב לזרם המחשבות הבלתי פוסק שלי, שמתמסר סופסוף ומאט את הקצב. "הקרמפמפולים" הוא אגדה קסומה, משעשעת ודמיונית, שמספר את סיפורה של אמא אחת, שכל מה שהיא רוצה זה להיות "זן מאמא": אמא שיודעת תמיד מה טוב לילדים שלה, יש לה סבלנות והיא לא מתרגזת, ובכלל, היא אישה שלווה ורגועה מאוד.
כדי להיות זן מאמא מתאמנת יולצ'י ב"לשבת בחדר הלא כלום", שמצאה בטיול לטאוס שביוון. בחדר הלא כלום יש לשבת בשקט, לא לזוז, לא להניד עפעף, אפילו אם מגרד באף, ורק לשים לב לאוויר שנכנס באף כשנושמים ויוצא כשנושפים.

אבל הלא כלום הזה לא מתאים ליולצ'י, שהיא אישה פעלתנית, בעלת המון תחביבים, שתמיד עושה משהו. "דווקא בתוך חדר הלא כלום הצליחה יולצ'י מידי פעם להיות זן – מאמא. הבעיה התעוררה מחוץ לחדר, כשילדיה היו מפתיעים אותה בתקלות יצירתיות ומרגיזות עד מאוד וחיבלו בכוונותיה להיות רגועה ושלווה..."

מתוסכלת ומיואשת כמעט, היא מחליטה לנסוע לטאוס שביוון- אל המורה שלה, אבל יולצ'י שוכחת, שאימא, זן או לא, נושאת את משפחתה עימה לכל מקום. כובד המשקל הנוסף של המשפחה, מטביע טביעות כפות רגליים חדשות ושונות בחול של האי היווני, ויולצ'י מתקשה לזהותן כשלה. כיוון שהיא תקועה במאמץ לחבר את הלא כלום עם המשפחה שלה, להפריד את המשפחה שלה מהלא כלום. לחבר בין האימא שבה לבין עצמה, ולהפריד בין עצמה ובין מי שהיא כאימא, היא לא שמה לב שכל אחד מבני המשפחה בנפרד, מתחיל לחוות רגעים קטנים של לא כלום...

דונדי הילדה מגלה שהיא יכולה לעוף, פפלה – אחיה הקטן מגלה שאותה תחושה בגופו לא השתנתה הרבה, אבל קראו לה עכשיו "אומץ", במקום "פחד". ויוקלי – אבא שלהם, הופך מודע לפתע לכך שבני משפחתו הם יצורים נפרדים אחד מהשני, בעלי רצונות, תחושות וחיים משל עצמם.

בשלב כלשהו, כשהכול ממש יוצא משליטה, נכנסת יולצ'י לים.
ואחרי ששחתה את המחשבות שלה עד לעומק המים, קורה משהו: "בכחול העצום והשקט שבו היא הייתה שרויה לא היו גבולות, לא היו מכשולים, לא שחיינים אחרים, לא דופן של בריכה. יולצ'י חשה את הפְנים שלה נענה בביטחון רך, מתרווח ומרפה לחלוטין. היא חשה את עצמה בלבד, בלי משא המחשבות, הדאגות, הציפיות, עצמה בלבד.
וזה הרגיש כמו מן לא כלום נקי, מרווח.
שֶקֵטמוּחלָטשוּמכּלוּם...
יולצ'י הייתה ריקה לגמרי, עטיפת הגוף שלה נעלמה,
היא התמוססה לתוך הים,
הים התמוסס לתוכה,
יולצ'י נהייתה ים."

"כשלא לא קורה שום כלום - קורה משהו נפלא"

"הקרמפמפולים" הוא ספר קטן וגם ספר גדול. הוא ספר זן מבלי לספר שהוא ספר זן.
"הלא כלום" הוא הגדרה רכה ואוורירית, אותה יכולתי לפרש כמדיטציה, הארה, זרימה, נוכחות או התעוררות, אבל בגלל שמדובר ב"לא כלום", יכולתי לצקת לתוכו את המשמעות הפרטית והמיוחדת שלי. התיאורים הציוריים של מצבים רגשיים, כגון: שבלול קרח שהתנחל בבטנו של פפלה הילד, או ג'ולה ביישנית של בושה שהלכה ותפחה ונהפכה לכדור אצל דונדי, גרמו לי להתבונן בשבלולים ובכדורים הפנימיים שלי. ללא גבולות, מכשולים או דופן של בריכה, נשארתי צפה במרחב שומכלומי שאפשר לי לבוא במגע אישי וישיר עם עצמי.

נמסתי בהנאה לתוך אגדה מתוקה, בה הדמויות דמיוניות לחלוטין ועולם החוקים הוא משונה, ולרגעים היה נדמה לי, כאילו הם מקבלים חיים משלהם לאחר שהמציאו אותם. לעיתים, המילים עצמן ציירו בשובבות תמונה חיה של הדבר אותו הן תיארו (בחיי! במו עיניי ראיתי!!...).

לא כלום אחד, ריק ונקי נח לו אצלי בגוף. קל אך מלא משמעויות, קיפץ בשובבות ונחת נחיתה רכה... בשליטה וללא מאמץ... בדיוק כמו דונדי – הילדה הקרמפמפולית שבסיפור, שכשמשהו ממלא את עולמה הפנימי, היא מבצעת סדרת גלגלונים פרועים ומשחררים. בסופו של הספר, ובסופו של אותו יום, הצלחתי להיזכר, שפעם, כשהייתי ילדה, גלגלונים ופליק פלאק היו כייף, פשוט כייף חיים! ואני חושבת שאם אצליח להיזכר איך ליהנות מהם. אבל להינות מהם ממש, עד שאתמתמוסס כולי לתוכם, והם יתמוססו לתוכי, אז אהייה פתאום לרגע זה. או זן.

פורסם במהות החיים