התמקדות פנימה - בית הדין הגבוה ביותר לקבלת החלטות

בין זיכרון לעצמאות

האחד שמורכב מן השניים. הניגודים, שמרכיבים יחדיו את השלמות.

יום הזיכרון שלי.

בית הספר היסודי.
הצפירה מתחילה. 500 ילדי בית הספר קמים ונעמדים דום. הרוח נושפת במחטי האורן שמעלינו ובאורח פלא מתחרה בצלילי הצפירה. והנה זה בא...הצחוק הבלתי נשלט, הבלתי מתקבל על הדעת, הכל כך לא מתאים... אין לי שליטה על זה. אני מכווצת את הכתפיים הרועדות, והצחוק החנוק מאיים לפרוץ ממני. תחושה איומה של חוסר שליטה, בושה ואשמה. אני רוצה לעמוד שם כמו ענת, מלכת הכיתה, רצינית וממלכתית, בידיה בריסטול שחור ממנו תקרא עוד מעט את "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו..." בהברות מוטעמות ומדויקות, וקולה הדרמטי ינגן צמרמורות צמרמורות בגופי.

יום הזיכרון האחרון.
הצפירה מתחילה, אני ישובה על הכורסה בסלון ביתי. מניקה את תינוקי, חושבת אם יבהל מהצפירה. עוצמת עיניים. נושפת את האויר שבתוכי החוצה, ומרפה. חושבת על חיילים שמתו, על מלחמה, על אלימות. פוקחת עיניים, מביטה בבני וחושבת מה יקרה אם יום אחד הוא ילך ממני... דמעות חוצות את הלחי. כאב בלתי נתפס לופת את הבטן, החזה, ותוך שניות את הגוף כולו. חושבת על כל האמהות שחוות את זה עכשיו, שחוו את רגע הבשורה הנוראי, ועל כל אילו שעוד יחוו את זה... חובקת את החיים הטריים שבין ידי וחושבת על מוות.

קרניים ראשונות של שקיעה נוגעות בזיכרונות שלי. יום הזכרון כבר עוד רגע לא כאן. עוד שעה שעתיים ותמונות הקרב יתחלפו בריח של בשר על האש וקולות נפץ של זיקוקי שמחה...

לא מבינה איך אפשר להכיל את המפגש הזה:
את הצחוק שמופיע אצל ילדים, כשהם באים במגע עם כאב רגשי.
את האהבה האימהית האינסופית, מול הכאב המנפץ לרסיסים שרק מוות יכול להביא.
את יום הזיכרון שמסתיים ואת יום העצמאות שמתחיל.

אני לוקחת נשימה ושאיפה ומתבוננת. הופכת והופכת בהפכים הללו, ובדיוק ברגע אדום אחד ומופלא של בין אור לחושך, בין יום ללילה ובין שתי שמשות, אני רואה את השלם. את האחד שמורכב מן השניים. את הניגודים, שמרכיבים יחדיו את השלמות. אחדות.

אושו כותב בספרו 'אמנות המיתה': "מוות וחיים הם שני קטבים של אותה אנרגיה, של אותה תופעה: השפל והגאות, היום והלילה, הקיץ והחורף. אין הם נפרדים ואינם ניגודים. הם משלימים. המוות אינו קץ החיים: למעשה הוא השלמה של תקופת חיים אחת. השיא, הפינאלה. וברגע שבו אתה מכיר את חייך ואת התהליך שלהם, אתה מבין מהו מוות.
המוות הוא חלק אורגני, בלתי נפרד מהחיים... בלעדיו אין החיים יכולים להתקיים. החיים קיימים בזכות המוות, והמוות נותן את הרקע."

את האחדות ניתן לחוות, כשמסכימים לצחוק בצפירה, כשמסכימים לאהוב בתוך הפחד מנטישה, כשמסכימים לראות שיש בתוכינו כל הזמן גם עצב וגם אושר, גם כאב וגם שמחה, גם מודעות וגם הדחקה. כשמסכימים לראות, שאנחנו מורכבים מכל אילו, ושבלי האחד לא נוכל לחוות את השני, מופיע סוג של השלמה. קבלה. אחדות. לפעמים אנחנו מזדהים עם כאב וחשים אותו, ולרגעים אנחנו מוצפים אושר. ברפרטואר התחושות הפוטנציאלי שלנו הכל קיים ואנחנו שלמים, מכיוון שאנחנו מסוגלים לחוש את כל האופציות. בדיוק כפי שמראה הקשת בענן מרגש אותנו, כיוון שהוא מבטא הרמוניה של כל הגוונים.

יום הזיכרון מגיש לנו אפשרות לגעת בכאב ולהתאחד סביבו. "לעשות מקום" לשכול, לכאב, לגעגוע ולמוות. כשאנחנו נוגעים בתחושות הלא פשוטות האלו וחווים אותן, מתעצמת גם היכולת לעמוד גאים, שמחים וחיים מול מה שיצרנו כעם.

בדיוק כפי שאנו אוספים לתוכינו את משפחת השכול ביום הזיכרון ומחבקים אותה בחמלה, כך נוכל גם להתיחס אל הכאב שיום הזיכרון מעלה בתוכינו, לאמץ אותו אלינו ולהיות בו. היומיים האלו של זכרון ועצמאות, מספקים הזדמנות להרחיב את טווח היכולת שלנו להכיל רגשות עוצמתיים ומנוגדים, לנוע מין האחד אל האחר בהסכמה, בהבנה ובקבלה של כל החלקים שמרכיבים אותנו. כשאנחנו עושים זאת מתפתחת מודעות לטבע האמיתי שלנו, שכולל מוות וחיים, כאב ושמחה, צחוק ובכי. ככל שנוכל להיות בעצב ובכאב, נוכל גם לאפשר לשמחה גדולה להציף אותנו, וככל שנהיה מסוגלים לחוות שמחה אמיתית, כך גם נוכל לגעת יותר בעומק הכאב.

אנחנו משתנים כל הזמן. תאים בגוף שלנו מתים בכל רגע. אחרים נמצאים בשיא בגרותם. הסכמה לאבד חלקים מתוכינו ולהפרד מהם מאפשרת לנו להשתנות ולהתחדש. קל לראות את זה בגוף. קשה הרבה יותר לקבל את זה כעם.

השמש שקעה ואיתה שקע גם המאבק שבין הניגודים.
כמה תהיות מרחפות שם עדיין לידי, נוגעות לא נוגעות בי ברוך:
האם הצמדת יום הזיכרון ליום העצמאות מאפשרת לנו לחוות בעצמה רבה יותר גם את הכאב וגם את השמחה? האם כל זה מעצים גם את תחושת האחדות שלנו כעם וכקהילה? ומה יש בכאב, שמאחה אותנו חזרה אחד אל השני?
האם אכן קידוש המוות מאפשר לקדושת החיים להיות נוכחת יותר?
האם בני האדם בשלים להתבונן במוות ולקבלו בשלווה? האם זה אפשרי בכלל?...

בוהה באויר, בשקיעה ובשאלות אני אוספת אל תוכי עוד רגע קטן של זיכרון, של חוויה, של תובנה. אני רוצה לשזור ולנצור אותו אל תוך זר החוויות החזקות שלי, שיחד יוצרות אצלי תחושה של משמעות, של חיות ושל קיום.

פורסם במהות החיים